ממש, ועכשיו קראתי "ביוגרפיה"
מדביק גם את הטקסט שלא תתאמצו
https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5056497,00.html
 
כשים רפאלי כתב את השירים שלו, הדמעות הרטיבו את דפי הכתיבה. ככה פרק את כל הכאבים על מות אמו, או לפחות ניסה. "הייתי יושב וכותב ובוכה", הוא אומר. "הפזמון של אחד השירים שכתבתי אומר: 'אמא, אחרי כל השנים נזכרתי כמה היית שם בשבילי, ואחרי כל השנים אני מצליח להגיד לך תודה'. תמיד הרגשתי איזה חוסר שלמות בחיים שלי. אתה גדל רק עם אמא, כשלכל החברים שלך יש אבא, וזה לא פשוט. באיזשהו מקום, אחרי המוות של אמא שלי, היה לי כעס על זה שהשאירו אותי, ילד בן 12, פתאום לבד בעולם. לקח לא מעט זמן עד שיכולתי להגיד לה תודה על מה שכן קיבלתי ממנה".
 
 
סיפור חייו של ים רפאלי, אחד המתמודדים הבולטים של "אקס פקטור" העונה, ריגש את השופטים לא פחות מאשר כשרונו. סיפור שלו היה נכתב על ידי תסריטאי, היה נשמע מופרך, דמיוני. כשעלה לבמה ושר באודישן את Smoke Clouds של ג'יימס ארתור, השופטים כמעט נפלו מהכיסאות מרוב הפתעה. מאז הפך האודישן של רפאלי לתופעה ויראלית, וזכה למאות אלפי צפיות ומאות שיתופים.
 
 
 
רפאלי, 19, נולד בבאר־שבע. כשמלאה לו שנה נשך אותו הכלב של אביו, וכמעט קרע את פניו. הצלקת מאותו אירוע מעטרת את לחיו עד היום. "אני לא זוכר כלום מהמקרה" הוא אומר. "רק יודע שהכלב תפס לי את הפנים ועשה לי מהם נקניק".
 
 
איך החברים שלך הגיבו למראה הצלקת?
 
 
"כילד צחקו מלא על הצלקת שלי. היו קוראים לי אמסטף, והייתי מתחמם על זה רצח. הייתי מחזיר ואז חוטף".
 
 
שנה אחר כך התגרשו הוריו של רפאלי. כשמלאו לו שלוש נסע באוטו עם סבו, סבתו ואחת מחברותיה. אוטובוס שהתנגש במכונית שלהם גרם למות הסבתא והחברה. רפאלי איבד את ההכרה וסבל מסדק בגולגולת. "אני לא זוכר הרבה מאותם ימים", הוא אומר. "עד גיל שבע אני זוכר בפלאשים רק דברים קטנים".
 
 
אחר כך נדד עם אמו רויטל — גננת ועיתונאית — מדירה לדירה. באר־שבע, מושב עידן שבערבה, מרכז ספיר, ושוב באר־שבע. רשימה חלקית. "אמא עבדה מאוד קשה כדי לפרנס את הבית ואותי, ובאמת לא החסירה ממני כלום", הוא אומר. "עם אבא שלי לא היה לי קשר באותו זמן. שיחות טלפון מדי פעם, לא יותר".
 
 
כשהיה כבן עשר, הכירה האם בן זוג חדש. פחות משנתיים אחר כך מתה מחיידק טורף, והשאירה אחריה, מלבד ים, גם תינוקת. "הייתי בבית הספר כשקראו לי לחדר של היועצת וסיפרו לי שהמצב שלה לא טוב", הוא אומר.
 
 
והספקת להיפרד ממנה?
 
 
"לא. אמרו לי שהמצב הידרדר וזהו. רצו שכילד אזכור רק את הטוב ממנה. לראות בנאדם גוסס וקמל, זה לא זיכרון שילד צריך לזכור. המון זמן הדחקתי את המוות שלה. גם לא בכיתי בהלוויה. כולם בכו לידי, ורק אני עמדתי ולא בכיתי. בכיתי מספיק עד אז".
 
 
עם מי כן דיברת על האובדן?
 
 
"לא דיברתי על זה עם אף אחד. היו לי בהמשך המון בעיות של אלימות, עצבים וכעסים, וגם על זה לא דיברתי עם אף אחד. כולם הציעו לי ללכת לפסיכולוגית, אבל לא רציתי. לא הייתי מוכן להשלים עם המוות של אמא".
 
 
"מאוד קשה לי לבכות"
 
 
רפאלי עבר לגור עם אביו באילת, אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. "בהלוויה אבא שלי הציע שאעבור לגור איתו", הוא אומר. "לגיטימי שילד שאיבד את אמא שלו ואף פעם לא היה עם אבא שלו ירצה להיות עם אביו, לפחות לנסות. אבל היו לנו המון חילוקי דעות וריבים".
 
 
בגיל 16 החליט לעזוב את בית אביו, התגלגל מבית של חבר אחד לאחר, עד שמצא בית מחבק אצל אחד מחבריו הטובים ביותר, שחר אבו. "כששאלתי את שחר מה יהיה, הוא אמר, 'בוא אלינו'", הוא מספר. "המון זמן הרגשתי שאין לי קרקע יציבה. אתה עובר ממקום למקום, מרגיש כאילו אתה נדחף למשפחה, גם אם מקבלים אותך. הגעתי למסקנה שאין לי מה להיאחז באנשים כי הם לא תמיד יהיו שם, והחלטתי שאני אהיה הקרקע והמשענת של עצמי".
 
 
הסיפור שלך באמת צובט את הלב.
 
 
"שזה לא יצבוט לך את הלב, אחי", הוא אומר לי בהחלטיות, כמעט מתרעם. "אני מכיר אנשים שיש להם סיפור שנראה כאילו היצ'קוק כתב אותו. זוועות של החיים שאתה לא מאמין. אני מאוד שמח על כל הדרך שעברתי. הגעתי לתובנות שמבוגרים ממני בהרבה לא הגיעו אליהן".
 
 
איזה תובנות למשל?
 
 
"הרבה אנשים אומרים שמשפחה זה מעל הכל. בשבילי חברויות חשובות יותר. יש דברים שחברים יעשו בשבילך, לא המשפחה. למזלי יש לי גם את סבא שלי, כפרה עליו, שאין לי איך להודות לו. הוא גם ממש לא סבא. הוא כמו החבר הכי טוב. יש לו נפש צעירה מדי בשביל שתקרא לו סבא".
 
 
אתה עדיין לא בוכה?
 
 
"מאוד קשה לי לבכות. אני בוכה רק ברגעים קריטיים. יותר קל לי להתחבר לכעס. אם אני מתחיל לבכות, אני ישר ישר מתקשח וכועס, לא רוצה להישבר. עצבים הם ברוב המקרים תחליף לדמעות. דרך לשרוד. היו לי המון פעמים שנשברתי ורציתי שיעזבו אותי בשקט. והיו גם מקרים שנפלתי לדיכאונות ולבאסות ולמחשבות שווא, ודווקא החברים הם שהוציאו אותי מזה. לא המשפחה. תשמע, אם לא תצעק ולא תדבר, אף אחד לא ידבר במקומך, ואני גם שמרתי הרבה בפנים".
 
 
המשפחה לא ניסתה למשוך אותך למעלה ברגעים הקשים?
 
 
"אף אחד לא באמת ניסה. הייתה לי גם תקופה של נתק מהמשפחה של אמא שלי. אני מאוד מתאמץ לשמור על קשרים, אבל לא תמיד מצליח. יש מצבים שאני לא עונה לאף אחד. סבא שלי כבר מבוגר וקשה לי להעמיס עליו רגשית. גם ככה הוא עבר טלטלות לא קלות".
 
 
עולה לבמה ומתנתק
 
בסוף כיתה י"א החליט רפאלי לעזוב את בית הספר. "בלימודים הייתי על ריטלין חצי מהזמן. לא יכול לשבת, רוקע ברגליים, ולא מצליח להקשיב. אני דווקא אוהב את המסגרת, אבל זה פשוט קשה לי".
 
 
מוזיקה הייתה תמיד אחת מאהבותיו הגדולות של רפאלי, קרוב משפחה רחוק של בר רפאלי ("מעולם לא נפגשנו עד התוכנית"). את הגיטרה הראשונה קנתה לו אמו כשמלאו לו שש. לפני שלוש שנים כבר ניסה להתקבל לאקס פקטור אבל נכשל באודישנים. "כשאני על הבמה, אני ממש מנותק ממה שקורה מסביב", הוא אומר. "החברים והאנשים שמסביב אמרו לי שהשופטים יעופו עליי באודישן, אבל לא ממש ציפיתי לתגובות שלהם".
 
 
אילו תגובות אתה מקבל על האודישן?
 
 
"אני מאוד נהנה מהתגובות, גם מהתגובות הרעות. אחת התגובות עשתה לי זץ קטן בלב; מישהו כתב שהיום מספיק אמא מתה בשביל להתקבל לתוכנית. זה הציק לי קצת, אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. כל שאר התגובות היו כיפיות לקרוא. כתבו לי, 'איזה מדהים אתה', 'חמד של בחור'. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, אבל אם אתה עושה משהו מתוך אמת, שום דבר לא יוכל לערער את זה".
 
 
מעריצות כבר יש לך?
 
 
"אחרי האודישן הראשון, כשחזרתי לאילת, רדפו אחריי נערות ונשים בתחנה המרכזית, וזה ממש הביך והצחיק אותי", הוא מחייך בביישנות. "אבל זה כיף. כיף שמישהו תופס אותך ברחוב ואומר, 'וואלה, היית שפיץ אתמול, היה מקסים'. לא תמיד אתה יכול לטפוח לעצמך על השכם".
 
 
חברה אין לו כרגע. "אני לוקח את הדברים באיזי. כשזה יבוא, זה יבוא", הוא אומר. "אני כבר בשל לזוגיות, כפרה, לאהבה אמיתית".
 
</di
