משפחה מורכבת

[didicarmi]

משפחה מורכבת

שלום לכל חברי הפורום, אשמח לשמוע ממכם.

אני גרוש כבר ארבע שנים, ובקשר מצויין עם גרושתי. אנחנו משתפים פעולה בכל מה שקשור לילדים. יש לנו 3 ילדים בגילאים 6,8,13. היא גרה קרוב, אנחנו שומרים על הסדרי ראיה, אבל מאוד גמישים.

היא רואה אותם מדי פעם גם בימים שלי ולהיפך. אנחנו מעדכנים אחד את השני בכל דבר שקשור לילדים. יוצא שכל יום אני מדבר איתה, לפעמי אפילו כמה פעמים.

לבת הזוג שלי זה מאוד מפריע.
אנחנו ביחד שנה. היא אומרת שבעצם לא התגרשתי מגרושתי, ואני ממשיך להל איתה זוגיות.

במקרה האחרון גרושתי התייצבה פתאום בדלת שלנו ב 9 בערב (בלי לעדכן אותי מראש), כי הבן שלי התגעגע והתקשר אליה. היא נכנסה, עלתה לחדר, נתנה לו חיבוק, היתה איתו קצת והלכה. זה הוביל לפיצוץ קשה עם בת זוגתי שאמרה שהא לא מוכנה לכך יותר.
לא מוכנה שהאשה הזו תיכנס אלינו הביתה, בלי לשאול רשות מראש, ולא מוכנה שיהיו יוצר "זליגות" בימים.

אני מבין אותה, אבל ממש קרוע. לטובת הילדים עדיף שיהיה ביני ובין גרושתי קשר טוב לא?
אני לא יודע איך נכון להתנהג, ואיך לעשות שגם בת הזוג שלי תהיה מרוצה.

 

[גלית הלר]

זוגיות בפרק ב' - יחסים עם הגרושה

הי שלום לך,
אכן הקשר עם אם ילדיך חשוב – אחרי הכל אמנם התגרשתם אחד מהשנייה כזוג, אבל לעולם תשארו ההורים שלהם יחד. לכן השיתוף והתיאום ביניכם מבורך, ובוודאי טוב לילדים.

אתה צריך לשאול עצמך כמה שאלות:
1. האם הקשר עם גרושתך מונע רק מהרצון להיות הורים טובים יחד, או כי משהו בך נאחז בה ולא מוכן לשחרר ?
2. עד כמה הזוגיות הנוכחית חשובה לך, ועד כמה אתה מוכן לעשות למענה?
3. האם ההתנהלות שלך מונעת בעיקר מתוך יסורי מצפון ואשמה, על כך שהילדים שלך נאלצים לחיות במציאות של שני בתים?

אם התשובה האמיתית שלך לשאלה הראשונה, היא כי יש בך עדיין משהו שלא סגרת בהקשר לזוגיות הקודמת – פגיעה, רצון לחזור, ספקות, תקווה, תלות, הרי שיש להתמודד עם הנושא הזה, ולשאול מה הרווחים ומה המחירים בלהיות במקום הזה? ואז לקבל החלטה לכאן או לכאן – לשחרר ולהמשיך הלאה, או לעשות צעדים לחזור להיות יחד.
לגבי השאלה השנייה, אם הזוגיות החדשה מאוד חשובה לך, ואתה מוכן להתחייב לה, הרי שתצטרכו אתה וזוגתך למצוא את הדרך שגם תענה על הצרכים שלה וגם שלך.
אין ספק שהילדים לפני הכל, אבל גם זוגיות בריאה ומעצימה בינך ובין זוגתך היא לא פחות חשובה לבריאותם ושלמותם הנפשית.
זה מתקשר לשאלה 3 - יסורי מצפון ותחושת אשם. זה נושא נרחב, אגע בו בהזדמנות בפעם אחרת, רק אומר כי אין סיבה שתרגיש רע ביחס לעצמך, גם אם התגרשת והשתנו נסיבות החיים של ילדיך.

לגבי בת זוגתך, אפשר להבין את הרגשתה – אני מניחה שהיא מרגישה סוג של חדירה לפרטיות וחוסר גבולות, כאשר אשתך לשעבר מגיעה מתי שהיא רוצה ללא כל תיאום.
אני מניחה שגם לך זה מפריע.
אם הזוגיות חשובה לך ויש לה עתיד בעינייך, נראה כי לא יהיה לך מנוס, אלא מלהגדיר גבולות מול גרושתך (בעדינות וברגישות, ולא ממקום של כעס).
הילדים מצידם יבינו זאת היטב ויסתגלו, כל עוד אתה ברור ועקבי בגישתך, ונותן להם מנגד מרחב משפחתי אוהב, מכיל וחם.

בכל מקרה חשוב שתשב עם זוגתך לשיחה נטולת ביקורת, שיפוט והאשמה, אלא מתוך רצון למצוא את דרך האמצע המתאימה לשניכם.
זה לגמרי אפשרי.
אם תרצה עוד עזרה איך לעשות זאת נכון, אני כאן.

גלית הלר.

 

[ornme1]

נראה לי שרצוי שתלבן דברים עם בת הזוג שלך.

כי ילד בן 6 בהחלט יכול להתגעגע לאימא. ואם יש אפשרות שאימא תגיע לומר לילה טוב, כדאי לנצל את זה.
זה משהו שעתיד להשתנות, ילדים גדלים. סביר להניח שבגיל 15 הוא לא יהיה מעוניין שאימא תגיע להגיד לילה טוב... בשנים הקרובות, עם התבגרות הילדים, הצרכים ישתנו, עתידים לצוץ "פרוייקטים" חדשים שמצריכים קשר טוב עם הגרושה, לעתים אפילו פגישות תכופות.

חושבת שבת הזוג צריכה להבין סדרי עדיפויות ומוטב מוקדם.

לדעתי, במערכת יחסים מורכבת, חייבים להבין את צרכי הילדים של בני הזוג וחייבים להבין שהם קודמים.
בזמנו, האיש שלי היה נמצא המון בבית הגרושה.
לומר שאהבתי את זה? ממש לא.
נראה לי שפשוט ככה זה, כשבונים קשר עם איש שהוא אבא.

 

[גלית הלר]

ליבון דברים עם בת הזוג

אכן כך!
אם כי אני חושבת שצריך לראות גם את צרכי בת הזוג וצרכי האב.
כמו כן צריך לשים לב מה משרת את טובת הילדים.
לא בהכרח התייצבות של האם או האב בכל פעם שהילדים מבקשים ובכל שעה משרתת את טובתם - צריך לבחון זאת. לעיתים זו מניפולציה, לעיתים זו הדרך של הילד לשמור על המסגרת הקודמת, גם אם הוריו התגרשו.
צריך להיות מאוד רגישים כדי להבין מהיכן נובע הצורך, כי העובדה היא שמציאות חייו השתנתה ולא תהיה עוד כפי שהיתה, ויהיה עליו להסתגל לכך.
אני מסכימה שמאוד שחשוב שהאב והאם הגרושים ישתפו פעולה, יגיעו אחד לשני הביתה לצורך עזרה אם ניתן, וילכו זה לקראת זו לטובת הילדים.
עדיין יש לשמור על גבולות ברורים גם מול הגרושה.
זה בסדר אם היא רוצה להגיע לתת חיבוק או נשיקה לילד, כל עוד זה מתואם לפני עם האב ומקובל עליו. אחרי הכל זה הבית שלו ושל בת זוגתו.
יכול להיות שלפעמים זה לא יתאים מכל מיני סיבות, וגם זה בסדר.
בכל מקרה קביעת עובדות בשטח והתייצבות בדלת הן לא בעיניי התנהלות נכונה. זה מוביל רק למתחים וריבים. יש לכבד זה את ביתו ופרטיותו של האחר, כמו גם את האחריות שלו לילדים כשהם אצלו.
הטוב ביותר הוא לדבר ולתאם תחילה כל התנהלות שקשורה לילדים, בוודאי לא דרכם.
מבחינה הזו גם האב צריך ליצור בהירות מול גרושתו.

 

[ornme1]

ואם ילדים קטנים מנסים לשמור על מסגרת קודמת,

ונוהגים באופן מניפולטיבי,
מדוע לא לנסות ולשמור לפחות על חלק מהמסגרת הקודמת ?
האם זה באמת איום ונורא ובלתי נסבל שהגרושה מופיעה בדלת, בשעות בהן מבוגרים ערים בדרך כלל, אם לילדון קשה להירדם בלי חיבוק מאימא?

חוסר האונים הזה של ילד שנהרסה לו מסגרת בסיסית והוא פועל בדרכו הילדותית לשמר דברים ניראה לי מצדיק הליכה לקראתו ככל האפשר, ומספיק נוגע ללב בכדי ללכת כמה צעדים לאחור בדרישות מבן הזוג להרחיק את הגרושה.
אני יודעת מניסיוני שה"קירבה" הזו לא נוחה ולא ממש נעימה לבני/בנות הזוג. אבל חייבים להבין שיש מחוייבויות קודמות ולוותר. בעיני זה חלק מהמהות של בניית מערכת טובה בפרק ב' .

 

[גלית הלר]

להחזיק זוגיות בפרק ב' וגם לדאוג לטובת הילדים

הי,
את צודקת !
המהות של בניית מערכת יחסים טובה בפרק ב' היא להבין ולקבל את מחויבות בן הזוג לילדיו. אין פה בכלל שאלה, זה הבסיס לכל. אלא שהלוואי והנושא היה כל כך פשוט.
למעשה אין דרך אחת נכונה, ואנחנו צריכים להפעיל הרבה רגישות, אינטואיציה, תקשורת טובה עם בני הזוג ועם הגרושים ככל האפשר, וגמישות.
יש פה כמה שאלות שחשוב לתת עליהן דעתינו:
האם באמת מחוייבות לילדים קודמת למחויבות לעצמי ולחיים שלי?האם זה באמת מה שישרת את טובת הילדים? מה ישרת את טובת הילדים?
על פניו זה לא נורא שאמא מופיעה ככה סתם בדלת,
ואני גם מסכימה שלא נכון מצד בת הזוג לבוא ב"דרישות" להרחיק את הגרושה.
מצד שני אם זה גורם למתיחות בבית של האב,שבו הילדים נמצאים, האם זה שווה את המחיר?
השאלה עד כמה אנחנו כגרושים סומכים אחד על השני שנהיה רגישים לילדים, שנדאג להם, שיהיה להם טוב אצל האחר?
עד כמה יש בינינו פתיחות לדבר על מה קורה עם
הילדים ולהסכים יחד על אופן ההתנהלות מול הילדים?
כן אני חושבת שצריך להיות תיאום בין הגרושים לגבי הילדים, ולא שהילדים ינהלו את ההורים (זה לא נכון בעיניי).
זה מצריך גמישות, הקשבה, אבל גם קבלת העובדה שלבני הזוג יש גם חיים אחרים, שהילדים הם חלק מהם,
ויש פה עוד הרבה פרמטרים, שמשתנים ממשפה למשפחה, וממקרה למקרה.

ברמה האישית אני יכולה לשתף שהבחירה של בת הזוג של הגרוש שלי היא לא לתת לי להכנם לביתם, כבר 5 שנים.
אני לא באמת יודעת איך נראה החדר שלהם שם.
כשאני רוצה לתת חיבוק הם יורדים למטה.
היה לי מאוד מאוד קשה בהתחלה, רבתי, התנגדתי, עד שהבנתי שזה המצב.
זו האשה שהוא בחר, הילדים אוהבים אותה, הם הולכים לשם בשמחה.
אז הבנתי שפה אני צריכה לוותר.
זה הבית שלה, זו הבחירה שלה, בכל אפשרות אחרת שאבחר לפעול הילדים ישלמו מחיר כבד.
למדנו לחיות כך, ולילדים טוב בשני הבתים.
אצלי אגב הגרוש מוזמן להכנס – הוא בוחר שלא (היא לא מאפשרת לו ��)
יכולתי לעלות על בריקדות, ויכולתי לשחרר כל עוד אני רואה שלילדים טוב שם, והם אוהבים להיות שם.

בקיצור, כל דבר ניתן לפתרון כאשר מדברים, מתקשרים, בינינו כזוג, ובינינו לבין הגרושים.
חשוב בעיניי לשים גבולות, לכבד אחד את חיי האחר ואת בחירותיו, אבל גם לדעת לגלות גמישות ורגישות בהתאם לסיטואציה.

עוד דבר שהוא לא פחות חשוב ואולי החשוב מכל:
אם הילד רוצה את אמא, הוא צריך לדעת שהוא יכול לפנות לאבא שלו, ולהיות בטוח שאבא יעשה הכי טוב בשבילו, ולא משנה מה תהיה החלטתו.
זו האחריות שלנו כהורים.

מה דעתך?

גלית הלר

 

[ornme1]

דעתי כדעתך - כל מקרה לגופו, אבל...

נראה לי שהורה שבונה מערכת חדשה חייב להגדיר לבת הזוג שלו סידרי עדיפויות ברורים. וסדרי העדיפויות הללו חייבים למקם את הגרוש/ה בתמונה בדיוק במקום אותו ההורה והילדים ייעדו לו/ה.
אני חושבת שזכויות הטלת וטו לבת/ן הזוג החדש מוגבלות למצבי קיצון בלבד, וגם אז אחרי חשיבה רצינית...

הרי לילדים אין ברירות. הם בסופו של דבר קורבנות של המצב, חסרי כלים להבין להתמודד לפעול... גם כאשר הם לא ממש ממש קטנטנים.
העולם שלהם איבד את יציבותו.

 

[גלית הלר]

מחיובות לזוגיות ולחיים יחד בפרק ב'

הי,
נכון.
מסכימה שבני הזוג בפרק ב' צריכים להגדיר בינם לבין עצמם איך יראו החיים שלהם, ומה הצרכים והרצונות של כל אחד.
כשיש מחוייבות לזוגיות ולחיים יחד, הכל אפשרי.
זה כן מצריך פתיחות, הקשבה, רגישות, ומוכנות לשים את כל כולינו בתוך המגרש.
בעניין הילדים, הם אכן נמצאים במציאות שלא הם בחרו, אלא נבחרה בשבילם, אבל הם בעיניי לא "קורבנות".
כן יש לעזור להם, להקל עליהם, להבין אותם, להקשיב להם, אבל לא כי הם מסכנים וקורבנות, אלא כי הם צריכים להתמודד עם מציאות חדשה.
אם אנחנו נסמוך עליהם שהם יכולים, ועל עצמינו שזה אפשרי, אם זה מה שהם יספגו מאיתנו, הרי שהם יגדלו להיות שמחים, מאושרים, מועצמים ובטוחים בעצמם, גם כשחל שינוי מהותי במסגרת המשפחתית שלהם.
זה הכל עניין של גישה.
אם אנחנו נגיד לעצמינו, שהם קורבנות, מסכנים ואומללים, זה מה שהם יחשבו על עצמם, ולהיפך, אם נגיד שהם יכולים, מסוגלים, זה מה שהם יאמינו על עצמם.
המחשבות שלנו, באות לידי ביטוי בהתנהגות שלנו ובאנרגיה שאנחנו משדרים, ומשום שהילדים שלנו לא מאמינים למה שאנחנו אומרים אלא למה שאנחנו עושים, הם ידעו בדיוק מה אנחנו חושבים.

גלית הלר

 

[אורית2011]

תראי, נראה לי שלקחת את זה קצת לקיצוניות

אני לא חושבת שיש הטלת וטו מצד בת הזוג, ובכלל, בחיי נישואין, הטלת וטו זה דבר מאד מאד קיצוני, שצריך להשמר באמת למקרים יוצאי דופן.
&nbsp
מצד שני, מאז הגירושים עברו 4 שנים. זה לא מצב שבו ילד מנסה לשמר מסגרת, הוא היה בן שנתיים בגירושים וכנראה בעיקר גדל אל תוך המצב הנוכחי. אם היית עונה את אותה התשובה להורה שהתגרש לפני חודשיים, התגובה שלי כנראה היתה שונה לחלוטין.
&nbsp
במקרה הזה נראה לי שהילד מתגעגע לאמא שלו, וזה בסדר גמור ואפילו מתוק, אבל אפשר לומר לו שאמא תדבר איתו בטלפון, ואפשר אפילו להגיד שלא מסתדר שאמא תבוא עכשיו, ברגע זה ממש, לבקר אצלכם בבית. לדעתי זה כמו כל אחד מהדברים שילד בן 6 רוצה, והוא גם יכול לשמוע לא. אני לא חושבת שצריך לשאת את הדגל הזה, של מסגרת שהתקלקלה ופיצוי לילדים, לאורך זמן כל כך ארוך.
&nbsp
אני אפילו חושבת שזה עושה נזק, מכיוון שזה משדר חוסר בטחון במה שמתרחש אצל אבא. כשדברים כאלה היו אצלי, אמרתי לילדים שלי שאני אוהבת אותם מאד, שהם במקום טוב ואוהב אצל אבא, שוחחתי איתם עד שנרגעו ושלחתי אותם להתחבק עם אבא. השתדלתי לנהוג בדיוק כמו שהייתי נוהגת לו היו מתקשרים אלי לעבודה כשהם עם אבא בבית. בשנים שלאחר הגירושים לא קיבלתי יחס זהה מהגרוש שלי, וזה בהחלט היה לא קל, אבל המשכתי לשדר שכשאבא נמצא איתם לא יכול לקרות להם שום דבר רע, הם בסביבה בטוחה ואוהבת ונכון שאנחנו מתגעגעים אבל זה רק כי אנחנו אוהבים. היום הילדים יודעים היטב להתקשר אלי ולבכות לי בטלפון באמצע הלילה מאיזה מחנה צבאי על לב שבור, ואני לא בטוחה שהם עושים את זה לאבא שלהם, ויש נושאים שהם מעדיפים לדבר ישירות איתו. אני חושבת שזה חלק מהבטחון שלהם שגם כשאני לא איתם פיזית, אני זמינה להם והקשר בינינו חזק.

 

[גלית הלר]

מסכימה עם דברייך

הי אורית,

אני לא לגמרי בטוחה למי ענית.
אני בכל אופן מסכימה לדברייך, זה גם מה שכתבתי בתגובותיי.
המסרים שאנחנו נשדר לילדים במילים, ולא פחות חשוב במעשים, הם אילו שיאפשרו להם להתמודד מול כל סיטואציה שתבוא.
הגישה שלך נכונה ובריאה.
עדיין צריך לזכור שאין אנו יודעים את כל פרטי התמונה, ובכלל בכל מה שקשור למערכות היחסים במשפחות מורכבות ובכלל בחיים בפרק ב', נדרשים הרבה רגישות, גמישות ואינטואיציה.

חג שמח,
גלית הלר

 

[ornme1]

מסכימה איתך בעניין הזמן שחלף כגורם משמעותי

בהתייחסות, אבל במקרה הזה במשך רוב הזמן שחלף מהגירושין ההתנהלות הייתה כזו שמאפשרת לגרושה להגיע כרצונה על פי קריאה של הילד,
כלומר בפועל, הסיבה לשינוי כאן תהיה מערכת היחסים החדשה של האב. כך שהזמן הקובע הוא בעצם מנקודת הזמן בו משתנה ההתנהלות.
ויש עם זה בעיה,
כי ה'גידור' של מגורי הלשעבר ו/או הגדרות שעות אפשרויות הביקורים לא התבצעו באופן טבעי על ידי ההורים הגרושים אלא על ידי בת הזוג החדשה. היא נכנסה למערכת קיימת ועומדת לקבל מנדט לביצוע שינויים.
זה מפריע לי .

 

[אורית2011]

אני מסכימה עם בת הזוג שלך

אני לא מוכנה לקבל שום אורחים בדלת, כולל לא משפחה קרובה, בלי שמודיעים לי מראש. כל עוד אין אסון, אין שום סיבה שגרושתך תגיע ותתייצב בדלת שלכם. לבת הזוג שלך הזכות לדעת שהיא יכולה לצפות לפרטיות מסוימת בחיים המשותפים שלכם (אני לא בטוחה שהבנתי, אבל הבנתי שבת הזוג שלך גרה איתך).
&nbsp
עד כאן, אין בכלל קשר למשפחה מורכבת. אם לבן יש צורך באמא שלו, בהחלט הייתי מנסה לפתור את הענין, אבל לא באופן חד צדדי כמו שגרושתך עשתה. הייתי מצפה שגרושתך תכבד את הבית והמשפחה החדשים שלך ותתיעץ איתך האם זה בסדר להגיע. דרך אגב, זה כולל את היכולת שלך לומר לה לא, אם זה לא מתאים - למשל - אתם מארחים או יש ענין אחר. אני, ספצפית, חושבת שלא בהכרח גרושתך צריכה להכנס לבית שלך ושל בת הזוג.
&nbsp
שנית, לגבי נושא היחסים עם הגרושה. אני אישית חושבת שהילדים שלך יחסית גדולים, כלומר מדברים ומתקשרים היטב. לא ברור לי למה יש צורך בשיחות טלפון כל כך תכופות, ולדעתי יש משהו במה שבת הזוג שלך אומרת. אני לא מכירה הרבה זוגות גרושים שמדברים בתכיפות כזו, כאשר לא מדובר בילדים ממש קטנטנים. אני מציעה לך לשקול את מה שאמרה בת הזוג, ואולי כדאי קצת לשחרר - לא על כל דבר צריך לעדכן, ולעתים ניתן פשוט לסמס הודעה. חלק מלהתגרש זה ההבנה שהילדים יעברו דברים שאינך שותף להם, וזה לא סוף העולם. בגילאים גדולים יותר זה תקף גם ליחסים עם החברים שלהם, במסגרת החברתית. אולי כדאי גם לחשוב על ההסדרים ביניכם, שמצריכים כל כך הרבה אינטרקציה, ולחשוב על משהו קצת יותר פשוט. לדעתי כדאי לך, במסגרת היחסים המעולים עם גרושתך, לעשות שיחה שבה אתה משתף אותה שבצורה שהדברים עובדים כרגע, קשה לך לקיים את המסגרת המשפחתית עם בת הזוג, ושאתה חושב שכדאי טיפה לשנות כדי שכולם ירגישו בנוח.
&nbsp
אשתף אותך מאצלנו, שלא היה עולה בדעתי להכנס לביתו של הגרוש שלי בשום מצב. גם כשיש גמישות של הסדרי הראיה, אני אבוא ואקח את הילד או אחבק אותו אבל לא הייתי מעלה בדעתי להכנס לביתו של הגרוש. אנחנו ביחסים טובים כרגע אבל לפעמים לא מדברים גם שבועות שלמים, כשהשגרה מתנהלת כרגיל. מקסימום סמס. גם כשאני מתקשרת אליו, המשפט הראשון שלי זה "האם ניתן לדבר עכשיו" אלא אם כן מדובר במקרה רפואי של הילדים. הוא מטפל בילדים באופן סביר בהחלט, ואפילו כשהם חולים או מצוננים לא תמיד הוא מעדכן עד לזמן שהם עוברים אלי, למרות שהיום כמובן הם עצמם מעדכנים. לאחרונה אחת הבנות שלי התעצבנה ואמרה שאנחנו שנינו דופקים אותה ביחד, כי לשנינו יש בעיות באישיות וגם בהתיחסות אליה, מה שאומר שכנראה יש מספיק תיאום שבגיל ההתבגרות היא מנסה לבעוט בשנינו יחד במקום בכל אחד בנפרד...

 

[גלית הלר]

מחוייבות לזוגיות ולחיים שלי בפרק ב'

הי אורית,
אכן, אני מסכימה איתך שיש גבולות.
שיתוף פעולה בין ההורים בהקשר לילדים הוא כמובן מעולה והכרחי, אבל בין זה ובין לקבוע עובדות ולהתייצב בדלת בלי לתאם מראש המרחק גדול.

יש עניין של פרטיות, כבוד לחיים של כל אחד בנפרד, את צודקת, ואני גם בטוחה שההבנה הזו משרתת בסופו של דבר את הילדים (גם אם זה לא נראה בהתחלה כך).

כן יש גם לבחון, את מהות האינטראקציה היומימית שבין ההורים הגרושים, ובצורה כנה ואמיצה להבין מה עומד מאחוריה (ראי תגובה שלי קודמת).
גם פה אני לא בטוחה מהי טובת הילדים, הלא גם מערכת יחסים טובה ויציבה בין האב ובת זוגו היא לא פחות חשובה.

נשמע שהצלחתם את וגרושך למצוא את הדרך הנכונה לתקשר בעניין הילדים, וגם לשמור זה על כבודו וחייו הפרטיים של האחר.
תגובת הילדה, כמו שאת מפרשת, אכן מעידה שאתם עושים עבודה מעולה. לא ברור מאליו. שאפו!

הנושא הזה של הורות משותפת עם הגרושים, ובמקביל להקים מסגרת משפחתית חדשה, בה הילדים מרגישים שייכים ואהובים, היא אחד האתגרים הגדולים של פרק ב'.
כדי להצליח בה, עלינו כזוג בפרק ב' להוות סביבה תומכת אחד לשני, לעזור אחד לשני בלבטים, ולעבור את הדרך יחד.
כי רק כשאנחנו באמת בוחרים להיות מחוייבים לחיים החדשים שלנו ולעתיד המשותף יחד, אנחנו יכולים למצוא יחד את הפתרונות הנכונים לנו כהורים וכבני זוג.
כשזו נקודת המוצא, אז השאלה שאנחנו שואלים עצמינו היא לא:
האם זה אפשרי? אלא איך זה אפשרי?

שינוי הקטן שעושה את כל ההבדל -

גלית הלר

 

[ornme1]

כנראה שהתקופה הבעייתית היא זו שבין פרק א' לפרק ב'.

 

[גלית הלר]

התקופה הבעייתית

למה את מתכוונת?
איך אפשר להפוך אותה לפחות בעייתית?

גלית הלר

 

[ornme1]

בתקופה שבין הגירושין לבין בניית מערכת פרק ב',

נבנית, בדרך כלל, ההתנהלות בין זוג הגרושים ומתקבעים הרגלים.
בעצם כל אחד מהם מסדר לעצמו את הסביבה שלו מחדש, ו'משבץ' את הזמנים עם הילדים, שמנסים גם הם להגדיר לעצמם עולם חדש ולהתאושש מהפגיעה בקודם.
במצב בו הכל מסביב עדיין לא יציב, ועל מנת להקל על הילדים, בהחלט יכולים להיווצר מצבים שהגרושה מתייצבת בשעות מוזרות כי הילדים הזעיקו, או הגרוש מגיע עם משהו כי הילדים ביקשו... וההורים שניהם עם רגשות אשמה במידה זו או אחרת, והפתרון הכי קל והכי זמין הוא הצבת 'גבולות גיזרה' היכן שאיכשהו מסתדר, ולא בעקבות חשיבה לעתיד...
ואז עוברות כמה שנים והדברים מתקבעים. ודי קשה לשנות, ודי קשה להסביר לילדים את השינוי.

אני אישית ממש לא יודעת איך אפשר להפוך לפחות בעייתית.
עובדה, אני הגעתי להרגלים מקובעים שהפריעו לי, ופשוט חייתי עם זה,לא בשמחה, כי, יד על הלב, זה היה מה זה מעיק.
אבל התבצע שינוי עם השנים - הילדה גדלה, הצרכים השתנו.
הגעתי למסקנה שפשוט צריכים להיות יותר גמישים בפרק ב'...