משפחה

דנה אז

New member
משפחה

יחס המשפחה המרוחבת לכאבנו עלה בפורום מספר פעמים. אבל זה מקום לשתף, ולדבר על דברים שלא תמיד נוכל לספר לאחרים.
אתמול הייתה לי שיחה עם חמי וחמותי, שהכעיסה אותי, פגעה בי אייני יודעת מהן המילים הנכונות לתאר מה אני חשה.
סיפרתי להם שאנחנו הולכים להחזיר את הילדה לטיפול רגשי (לא הייתה לי ברירה כי זה אומר שאנחנו לא מגיעים אליהם היום).
תגובתם הייתה שאם היינו מורידים את התמונה שלו, הכל היה כבר מאחורינו והיינו ממשיכים הלאה, אחר חמותי הבינה מה אמרה ותיקנה ואמרה היתם זוכרים אבל לא היו בעיות (הם כבר הספיקו לשכוח את ליל הסדר, וראש השנה והדמעות שלה אבל אני לא). אחר כך חמי אמר לי שלפי המנהג אסור להתאבל על תינוק מתחת לגיל 3, והוא לא מוכן שנסחוב אותו יותר לאזכרה... ועוד דברים דומים. מבחינתי שלא יבואו. אבל לחשוב מנגד שכבר כמה חברים העירו שהאזכרה קרובה ושנגיד להם מתי אנחנו יורדים.
אני עוד לא יודעת איזה אזכרה נעשה השנה, לנו אין צורך שהם יגיעו, או אחרים. הכאב שלנו הוא שלנו, אבל שנה שעברה באזכרה לשנתיים לפטירתו, עשינו אזכרה די גדולה ביחס למה שרצינו, פשוט חברים רבים שאלו מתי האזכרה, וחשבנו שאם הם רוצים להיות שם בשבילנו נכבד זאת, ולכן הודענו למשפחה ולחברים מתי אנחנו יורדים.
ביום האובדן אנחנו עם עצמנו בכאבנו, אצלנו האזכרה והירידה לקבר לא מתקיימים ביום הפטירה (בגלל החנוכה) יש לנו את היכולת באזכרה עצמה להתחשב גם באחרים.
אני חשובת שמבחינת החברים והישוב הזעזוע והאובדן היו גם שלהם, ולכן ההתעניינות והרצון להיות שותפים (אפילו הקימו מעון על שמו ביוזמתם).
 
למעלה