משפחתו וחיות אחרות
אתמול ניצחה שוב (לדעתי) הדיפלומטיה. לא סתם הכותרת היא "משפחתו" כי כאן אופציית ה"חמות" עברה מן העולם בסמוך לנישואינו, ומה שנשאר מאפיל על כל פוטנציאל שלא היה לה בחייה... סיפור הולך ככה: לאיש לו נישאתי יש אחות אחת צעירה ממנו. משחר ימי היכרותנו לא סבלתי את פרצופה, והשנים רק שיכללו את ה"יציאות" שלה שאליה נחשפנו - שהתחילו מאגוצנטריות ברמה שהייתה משאירה אותי פעורת פה מול החוצפה ועזות המצח, ועד ליציאות מנוולות במיוחד, מהסוג שהיה גורם לי למחוק בנאדם כזה ממעגל ההיכרויות שלי לו היה הדבר בידיי. האיש שלי בולע את כל מה שיש לה להציע, ולמרות שיותר מפעם הוא הכריז "אין לי משפחה" אחרי יציאה פוגעת במיוחד - אוהב אותה אהבת נפש למרות הכל - אחותו הקטנה והיחידה - אני מבינה אותו. עם השנים צמצמתי את הקשר איתה למינימום ההכרחי, הקשר שלה עם אחיה מתבצע בפלאפונים ומיילים בלי לעבור דרכי בשום צורה ואופן, ובשנים האחרונות בחרתי לקחת לעצמי "יום חופש מהילדים" כשהוא נסע לבקר אותה עם הילדים. הויכוח בעניין "איך להתייחס" נטוש כאן וסופו אינו נראה לעין. אני הבנאדם הכי ישיר ותכל'סי שאני מכירה. אין אצלי הצגות ופוליטיקות, זה תמיד היה זר ומיותר בעיניי. אם מישהו עושה לי רע על הנשמה או סתם - אני מנתקת איתו/ה את הקשר. פשוט וקל. עד שזה מגיע למשפחת בן הזוג. כאן חונכתי על "להיות חכמה ולבלוע". משחר ילדותי הייתה אימי מטפטפת לנו ש"עם המשפחה של הבעל לא רבים...", "זה מה שיש וצריך ללמוד להסתדר". "תגידי כן כן ותעשי מה שאת רוצה.." היא הייתה מנמיכה אלינו מבט בכל פעם שסבתי הייתה עולה לה על העצבים והיא הייתה נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. בתבונתה היא העבירה לי את חוכמת ה"לא לשים את הבעל בינך לבין אמא שלו - כי זו מלחמה אבודה". עם התובנה הזו אני משמרת את יחסיי הכאובים וטעונים עד כאב עם משפחת אבי ילדיי. הם הביאו את הפרובוקציה לרמות חדשות, אבל אני שומרת על החיוך בפניהם ועל מינימום תקשורת בשאר הזמן. הוא טוען שאני צבועה. אתמול "היא" הגיעה פה לביקור עם הילדים שלה. אני לא הייתי כאן ביום שישי, כי כזכור צחצחתי לפרנסתי מטבח של מישהו אחר, ולכן לא התפניתי לעשות כאן "מסדר המפקד" לכבוד בואה (פעם, בצעירותה, היא הגיעה עם אמה ז"ל לביקור בפסח ובלי בושה לקחה אקונומיקה וסמרטוט והתחילה לנקות כי "אתם חיים כמו חזירים"), ובבוקר כשקמתי מוקדם כולי רוטנת על כך שבמקום לישון בשבת בבוקר אני צריכה להתחיל לסדר ולנקות לכבודה - התלקחה כאן מריבה על אותו עניין ישן - "את סתם צבועה. לא מתאים לך - תגידי לה שלא תבוא!" את זה כמובן לא עשיתי. החלטתי לקבל בברכה את סיר החמין שהיא הביאה כדי להקל עלינו וגם כי "אני לא אוכלת אוכל שבושל בשבת", אבל כשהיא ישבה עם אחיה בחצר לי היה יותר דחוף לנקות את המטבח. אז הביקור עבר בסופו של דבר בנעימים, הייתי נחמדה ומנומסת, הילדים שיחקו נורא יפה ביחד - אבל חילוקי הדיעות בעניין הזה נותרו בעינם. לו קשה לראות אותי מתרגלת דיפלומטיה ונימוס מזויף דווקא על משפחתו, ואני לא מקבלת את העובדה שבשם התכלסיות והיושר האישי אני צריכה לומר להם בפרצוף ב ד י ו ק מה אני חושבת עליהם. ומה דעתכם? מה יקרה אם יום אחד באמת אעשה כרצונו ואפתח את העניין בפניהם?
אתמול ניצחה שוב (לדעתי) הדיפלומטיה. לא סתם הכותרת היא "משפחתו" כי כאן אופציית ה"חמות" עברה מן העולם בסמוך לנישואינו, ומה שנשאר מאפיל על כל פוטנציאל שלא היה לה בחייה... סיפור הולך ככה: לאיש לו נישאתי יש אחות אחת צעירה ממנו. משחר ימי היכרותנו לא סבלתי את פרצופה, והשנים רק שיכללו את ה"יציאות" שלה שאליה נחשפנו - שהתחילו מאגוצנטריות ברמה שהייתה משאירה אותי פעורת פה מול החוצפה ועזות המצח, ועד ליציאות מנוולות במיוחד, מהסוג שהיה גורם לי למחוק בנאדם כזה ממעגל ההיכרויות שלי לו היה הדבר בידיי. האיש שלי בולע את כל מה שיש לה להציע, ולמרות שיותר מפעם הוא הכריז "אין לי משפחה" אחרי יציאה פוגעת במיוחד - אוהב אותה אהבת נפש למרות הכל - אחותו הקטנה והיחידה - אני מבינה אותו. עם השנים צמצמתי את הקשר איתה למינימום ההכרחי, הקשר שלה עם אחיה מתבצע בפלאפונים ומיילים בלי לעבור דרכי בשום צורה ואופן, ובשנים האחרונות בחרתי לקחת לעצמי "יום חופש מהילדים" כשהוא נסע לבקר אותה עם הילדים. הויכוח בעניין "איך להתייחס" נטוש כאן וסופו אינו נראה לעין. אני הבנאדם הכי ישיר ותכל'סי שאני מכירה. אין אצלי הצגות ופוליטיקות, זה תמיד היה זר ומיותר בעיניי. אם מישהו עושה לי רע על הנשמה או סתם - אני מנתקת איתו/ה את הקשר. פשוט וקל. עד שזה מגיע למשפחת בן הזוג. כאן חונכתי על "להיות חכמה ולבלוע". משחר ילדותי הייתה אימי מטפטפת לנו ש"עם המשפחה של הבעל לא רבים...", "זה מה שיש וצריך ללמוד להסתדר". "תגידי כן כן ותעשי מה שאת רוצה.." היא הייתה מנמיכה אלינו מבט בכל פעם שסבתי הייתה עולה לה על העצבים והיא הייתה נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. בתבונתה היא העבירה לי את חוכמת ה"לא לשים את הבעל בינך לבין אמא שלו - כי זו מלחמה אבודה". עם התובנה הזו אני משמרת את יחסיי הכאובים וטעונים עד כאב עם משפחת אבי ילדיי. הם הביאו את הפרובוקציה לרמות חדשות, אבל אני שומרת על החיוך בפניהם ועל מינימום תקשורת בשאר הזמן. הוא טוען שאני צבועה. אתמול "היא" הגיעה פה לביקור עם הילדים שלה. אני לא הייתי כאן ביום שישי, כי כזכור צחצחתי לפרנסתי מטבח של מישהו אחר, ולכן לא התפניתי לעשות כאן "מסדר המפקד" לכבוד בואה (פעם, בצעירותה, היא הגיעה עם אמה ז"ל לביקור בפסח ובלי בושה לקחה אקונומיקה וסמרטוט והתחילה לנקות כי "אתם חיים כמו חזירים"), ובבוקר כשקמתי מוקדם כולי רוטנת על כך שבמקום לישון בשבת בבוקר אני צריכה להתחיל לסדר ולנקות לכבודה - התלקחה כאן מריבה על אותו עניין ישן - "את סתם צבועה. לא מתאים לך - תגידי לה שלא תבוא!" את זה כמובן לא עשיתי. החלטתי לקבל בברכה את סיר החמין שהיא הביאה כדי להקל עלינו וגם כי "אני לא אוכלת אוכל שבושל בשבת", אבל כשהיא ישבה עם אחיה בחצר לי היה יותר דחוף לנקות את המטבח. אז הביקור עבר בסופו של דבר בנעימים, הייתי נחמדה ומנומסת, הילדים שיחקו נורא יפה ביחד - אבל חילוקי הדיעות בעניין הזה נותרו בעינם. לו קשה לראות אותי מתרגלת דיפלומטיה ונימוס מזויף דווקא על משפחתו, ואני לא מקבלת את העובדה שבשם התכלסיות והיושר האישי אני צריכה לומר להם בפרצוף ב ד י ו ק מה אני חושבת עליהם. ומה דעתכם? מה יקרה אם יום אחד באמת אעשה כרצונו ואפתח את העניין בפניהם?
