משפחת צלדניקית הצטרפה אלי בחיפה
כבר תקופה שאני נפגשת עם שתי בנות מאותה המשפחה באחת המסגרות בהן אני עובדת. שתי בנות מדהימות , עם הקשיים שלהן, לאחר שנאלצו לעזוב את דרום לבנון. תחושת החוסר שייכות למקום, רחוקים מהמשפחה , חברים, מהמדינה שלהם, ולזה יש להוסיף את הבעיות הכלכליות הקשות. בימים האחרונים יצרתי קשר עם האמא ואז...מה אגיד לכם...התבישתי! התבישתי כששמעתי כמה סיפורים מאותה משפחה, אגב המשפחה אוהבת את תושבי המדינה, ושמחה לחיות כאן למרות ועם כל הקשיים אבל... כל כך כואב לשמוע את הדברים, איך נאלצו לעזוב, ואיך הבטיחו והבטיחו ולא תמיד מקיימים את ההבטחות, הקושי להרגיש שייכם, ואיך מתמודדים עם כל כך הרבה שאלות , בעיות פרנסה ועוד ועוד... שאלתי איך אפשר לעזור לכם?? ראיתי איך הם כל כך מתבישים...השארתי את מספר הטלפון שלי, אמרתי שאני כאן עבורכם תמיד תמיד, ובכל שעה אפשר להתקשר אלי, וכך ניפרדנו. נכנסתי למכונית שלי, פרצתי בבכי...עצוב. נסעתי הביתה...אני יודעת שהם זקוקים לעזרה, מקווה שירימו טלפון ויתגברו על הבושה...
כבר תקופה שאני נפגשת עם שתי בנות מאותה המשפחה באחת המסגרות בהן אני עובדת. שתי בנות מדהימות , עם הקשיים שלהן, לאחר שנאלצו לעזוב את דרום לבנון. תחושת החוסר שייכות למקום, רחוקים מהמשפחה , חברים, מהמדינה שלהם, ולזה יש להוסיף את הבעיות הכלכליות הקשות. בימים האחרונים יצרתי קשר עם האמא ואז...מה אגיד לכם...התבישתי! התבישתי כששמעתי כמה סיפורים מאותה משפחה, אגב המשפחה אוהבת את תושבי המדינה, ושמחה לחיות כאן למרות ועם כל הקשיים אבל... כל כך כואב לשמוע את הדברים, איך נאלצו לעזוב, ואיך הבטיחו והבטיחו ולא תמיד מקיימים את ההבטחות, הקושי להרגיש שייכם, ואיך מתמודדים עם כל כך הרבה שאלות , בעיות פרנסה ועוד ועוד... שאלתי איך אפשר לעזור לכם?? ראיתי איך הם כל כך מתבישים...השארתי את מספר הטלפון שלי, אמרתי שאני כאן עבורכם תמיד תמיד, ובכל שעה אפשר להתקשר אלי, וכך ניפרדנו. נכנסתי למכונית שלי, פרצתי בבכי...עצוב. נסעתי הביתה...אני יודעת שהם זקוקים לעזרה, מקווה שירימו טלפון ויתגברו על הבושה...