משרדי אדריכלים שתקועים בשנות ה-80
יש הרבה טענות על חוסר הפיתוח האורבני של מרכזי הערים בארץ. הם ישנים, הם לא מרכז עסקים,
הכבישים צרים, התשתית בעייתית, אין שילוב שימושים או שיש אבל הוא לא מוצלח ועוד.
לדעתי בעיה לא פחות גדולה היא כאשר כבר יש תקציבים ויש תוכניות, מה אנחנו מקבלים מהאדריכלים.
האם מדובר בחשיבה עדכנית, חשיבה שלוקחת בחשבון חידושים טכנולוגיים, חומרים חדשים, חשיבה לא שגרתית.
גם מבחינת התכנון עצמו, גם מבחינת למידה מטעויות במקומות אחרים כדי להקפיץ את הערים מדרגה נוספת,
דבר שהוא מנוע כלכלי חשוב ועל כך כבר אין עוררין. השקעה במרכזי הערים מאיצה את הפעילות הכלכלית לא
רק של העיר והמחוז, אלא לפעמים של מדינות שלמות.
אני מסתכל למשל על נושא הכיכרות העירונית, שבארץ מה לעשות היא כמו מדריך 'מה אל תעשה'. שטחים לא
מנוצלים, שטחים ללא צל, פיסול משעמם, ריהוט רחוב בלי הרבה מחשבה על יצירת זהות, כל מיני ניסויים בפרגולות
למיניהן וסביבן דקלים למיניהם וסביבם קצת מעקות מצופי אבן והרבה אספלט ואולי מזרקה שאף אחד לא נהנה
ממנה באי התנועה ליד הכיכר. הציבור מבקר בעולם, רואה חידושים, רואה רמת תחזוקה, יכול להשוות ומבין שהוא מקבל
גם אחרי השקעה גדולה מקום שנראה 'עייף' ודהוי לעומת מרכזי ערים ולאו דווקא הגדולות והמפורסמות בעולם.
מספיק לראות את תחנות האוטובוס. מרכזית המפרץ בחיפה למשל, היא לא תחנה ישנה. היא תחנה חדשה, שנראית
כמו אתר פינוי אשפה שבמקרה תקעו בו סככות ואוטובוסים. אין מיזוג (במדינה חמה כשלנו) ואין ספסלים, אין שילוט
והכוונה וגם התחנות ממוקמות בבלאגן. הכניסה (היחידה) הרגלית דרך בוטקה מאולתרת אחרי שעברת דרך איי תנועה
כי גם אין מעבר מסודר דרך מגרש החניה. כדי להגיע לשדרות ההסתדרות עוברים עם האוטובוסים דרך הכביש.
המקום תקוע באזור שכולו אנטי-עירוני. המדרכות צרות וקרובות לכביש הראשי הסואן. אין כמעט עצים. המדרכות
נחסמות על ידי עמודי חשמל וכל הבניינים נבנו ללא קולונדות כך שהציבור הולך בשמש. תחנות המטרונית החדשות
למשל בקריות, נבנו בתוך רצועה ירוקה שהפכה למגרשי אספלט לחניות עם שבילון להולכי רגל. התחנות בקושי מספקות
מקומות ישיבה לבודדים והן לא מגנות מפני שמש וגשם. כך גם תחנות האוטובוס החדשות שבתל אביב או בחיפה,
כוללות מקום ל-2 אנשים בלבד, במקומות בהם נאספים בתחנות עשרות ואפילו מאות אנשים מדי שעה.
רוב הכיכרות שלנו לא כוללות שום דבר שימשוך אליהן את הציבור. רובן מורכבות מהרבה ריצוף (כי זה זול מגינון),
כמה פנסי תאורה שהיו במבצע מאיזה קטלוג, כמה ספסלים שמפזרים וקצת פרגולות. העיר לא מדברת איתן והן לא
יוצרות מקום אמיתי. קרית אתא למשל, ברחוב העצמאות, מלאה מקומות מפוספסים שהיו יכולים להיות כיכרות נהדרות.
גם השדרה הקטנה שמובילה לבית העירייה, היא בסך הכל עוד גינה שסביבה כביש גישה, במקום כיכר יפה ופעילה.
מבני העיריות בעולם הם עוגנים לכיכרות עירוניות. הרבה מהם הם המבנים המפוארים באותה עיר, מבנים היסטוריים
או מבנים מיוחדים שנועדו לא רק לשרת את הקהל אלא לייצר מקום עירוני פעיל.
אצלנו יש מעט מאד דוגמאות כאלו. בניין העירייה בתל אביב וכיכר רבין. גם כיכר ספרא ובניין עיריית ירושלים מדי
פעם מתפקדים יחד עם ארועי חוצות, אבל גם שם יש איזה נתק בין בניין העירייה עצמו והכיכר שלידו. בבאר שבע
בניין העירייה (הנורא) הוא אי באמצע שממה, וגם הבינוי בשדרות רגר שכן כולל קולונדות עם חנויות לא יעזור הרבה.
בחיפה קיבלנו בירושה כמה בנייני ציבור סביב גן הזכרון, שיכול היה להיות כיכר פעילה לו היו נוספים שם מבני תרבות
במקום מבני פקידים שנסגרים ב-5 והמקום הופך שומם וחשוך. על פתח תקוה אין בכלל מה לדבר, המקום ראוי
לתואר בניין העירייה המכוער בארץ וגם בנתניה הדגש היה על המגדל המתוכנן והשטח למרגלותיו יהיה שאריות עם
קצת שבילים ומדשאות. יאמר לזכות עיריית נתניה שהיא משקיעה בכיכר העצמאות, אבל ממה שכבר הושלם -
מבני קבנה לבנים למסעדות ושביל וקצת מופעי מים ותאורה, בשורה אמיתית עדיין איננה.
לדעתי הדבר נובע לא רק מהאופן שבו מהנדסי הערים מתכננים חלקים, פה תוכנית שם תוכנית, בלי לחשוב על
אופי ייחודי ובלי לחשוב על דמות הרחוב העירוני שלנו. המדרכות צרות, המדשאות מיותרות, הרווחים בין בניינים הופכים
לאזור מוזנח שבו זורקים לכלוך או חונים פיראטית, הבניינים משעממים וגם כשיש קולונדות אז לא מדובר במשהו
בקנה מידה גדול ומרשים, כמו קולונדה בגובה כפול, עם אלמנט אדריכלי המשכי או קבוע. כל בניין יעשה מה שבא
לו, כל קבלן יעשה את הזול ביותר. תבוא העירייה, תשים ריצוף זול שיסדק מטנדרים וג'יפים שיעלו עליו לפרוק סחורה,
תשתול כמה עצי דקל שלא יתנו צל, וכמובן כמה פרגולות עם ספסלי עץ ומאחורה כמה ברושי לימונית קטנים וכמובן
שלט גדול של העירייה 'פרויקט חידוש מרכז העיר' ותוך שנתיים המקום יראה כאילו לא נגעו בו ויתמזג לבתים המפויחים
שאיש לא מחייב לצבוע, לחנויות שחלון הראווה שלהן לא השתנה משנות ה-70 והמדרכה תתמלא בקרטונים שזורק
הסופר, ולידו חנות הביגוד שמוציאה כמו באסטה כמה מטלים החוצה אל המדרכה ובקולונדה חנות אחרת תתלה
תיקי גב ושוב נקבל את המרכז הצ'כונתי המהביל והמשעמם שישלך את כולנו לקניון כי לפחות שם מנקים בדלי סיגריות.
אני רואה את השיפוץ במרכזי הערים שעושות ערים שונות והמסקנה שהאדריכלים, מהנדסי הערים ומקבלי
ההחלטות תקועים עמוק בשנות ה-80. הם מפחדים מחידושים, הם עושים שוב רק מה שהם מכירים, גם רוב אדריכלי
הנוף בארץ הם תסלחו לי - חסרי כבוד למקצוע שלהם. שוב גיגית עם פרחים, שוב גיגית עם פרחים ושוב גיגית עם
פרחים. הם יאשימו שהם רק עושי דברם של מהנדסי ערים או קבלנים. לא מקבל את הטיעון הזה. הם עצלנים, הם
לא מתעדכנים בחידושים (אלא שבכלל אכפת להם), הם לא דורשים להכניס חומרים חדשים (וכתוצאה מכך גם
הספקים בענפי הבנייה מביאים 'עוד מאותו דבר'). הם מתפעלים מחוברות מקצועיות מחו"ל וכשבאים ליישם אז
הם מוציאים את המפרטים וגליונות החומרים מפרויקט קודם ומעתיקים שוב. עוד פרגולה מעץ ועוד פרגולה מעץ
ועוד פרגולה מעץ.. קופי פייסט, ככה כבר שלושים שנה.
זה לא שאי אפשר לחדש ובמעט המקומות שבהן נעשה נסיון כזה, ראינו שזה אפשרי ושאפשר גם אחרת.
בסופו של דבר מה שאנחנו מקבלים זה ערים שבהן התושבים מרגישים, גם אחרי 'שיפוצים', שמרכז העיר
מוזנח, משעמם, לא עדכני, לא מתאים להולכי רגל ולא מספק גירוי אמיתי כמקום בילוי וכמקום להתגאות בו.
ואז אנחנו מקבלים את הבריחה לפאוור סנטרים, לקניונים, למרכזי מסחר שכונתיים, כי מרכז העיר הוא 'סתם'.
יש הרבה טענות על חוסר הפיתוח האורבני של מרכזי הערים בארץ. הם ישנים, הם לא מרכז עסקים,
הכבישים צרים, התשתית בעייתית, אין שילוב שימושים או שיש אבל הוא לא מוצלח ועוד.
לדעתי בעיה לא פחות גדולה היא כאשר כבר יש תקציבים ויש תוכניות, מה אנחנו מקבלים מהאדריכלים.
האם מדובר בחשיבה עדכנית, חשיבה שלוקחת בחשבון חידושים טכנולוגיים, חומרים חדשים, חשיבה לא שגרתית.
גם מבחינת התכנון עצמו, גם מבחינת למידה מטעויות במקומות אחרים כדי להקפיץ את הערים מדרגה נוספת,
דבר שהוא מנוע כלכלי חשוב ועל כך כבר אין עוררין. השקעה במרכזי הערים מאיצה את הפעילות הכלכלית לא
רק של העיר והמחוז, אלא לפעמים של מדינות שלמות.
אני מסתכל למשל על נושא הכיכרות העירונית, שבארץ מה לעשות היא כמו מדריך 'מה אל תעשה'. שטחים לא
מנוצלים, שטחים ללא צל, פיסול משעמם, ריהוט רחוב בלי הרבה מחשבה על יצירת זהות, כל מיני ניסויים בפרגולות
למיניהן וסביבן דקלים למיניהם וסביבם קצת מעקות מצופי אבן והרבה אספלט ואולי מזרקה שאף אחד לא נהנה
ממנה באי התנועה ליד הכיכר. הציבור מבקר בעולם, רואה חידושים, רואה רמת תחזוקה, יכול להשוות ומבין שהוא מקבל
גם אחרי השקעה גדולה מקום שנראה 'עייף' ודהוי לעומת מרכזי ערים ולאו דווקא הגדולות והמפורסמות בעולם.
מספיק לראות את תחנות האוטובוס. מרכזית המפרץ בחיפה למשל, היא לא תחנה ישנה. היא תחנה חדשה, שנראית
כמו אתר פינוי אשפה שבמקרה תקעו בו סככות ואוטובוסים. אין מיזוג (במדינה חמה כשלנו) ואין ספסלים, אין שילוט
והכוונה וגם התחנות ממוקמות בבלאגן. הכניסה (היחידה) הרגלית דרך בוטקה מאולתרת אחרי שעברת דרך איי תנועה
כי גם אין מעבר מסודר דרך מגרש החניה. כדי להגיע לשדרות ההסתדרות עוברים עם האוטובוסים דרך הכביש.
המקום תקוע באזור שכולו אנטי-עירוני. המדרכות צרות וקרובות לכביש הראשי הסואן. אין כמעט עצים. המדרכות
נחסמות על ידי עמודי חשמל וכל הבניינים נבנו ללא קולונדות כך שהציבור הולך בשמש. תחנות המטרונית החדשות
למשל בקריות, נבנו בתוך רצועה ירוקה שהפכה למגרשי אספלט לחניות עם שבילון להולכי רגל. התחנות בקושי מספקות
מקומות ישיבה לבודדים והן לא מגנות מפני שמש וגשם. כך גם תחנות האוטובוס החדשות שבתל אביב או בחיפה,
כוללות מקום ל-2 אנשים בלבד, במקומות בהם נאספים בתחנות עשרות ואפילו מאות אנשים מדי שעה.
רוב הכיכרות שלנו לא כוללות שום דבר שימשוך אליהן את הציבור. רובן מורכבות מהרבה ריצוף (כי זה זול מגינון),
כמה פנסי תאורה שהיו במבצע מאיזה קטלוג, כמה ספסלים שמפזרים וקצת פרגולות. העיר לא מדברת איתן והן לא
יוצרות מקום אמיתי. קרית אתא למשל, ברחוב העצמאות, מלאה מקומות מפוספסים שהיו יכולים להיות כיכרות נהדרות.
גם השדרה הקטנה שמובילה לבית העירייה, היא בסך הכל עוד גינה שסביבה כביש גישה, במקום כיכר יפה ופעילה.
מבני העיריות בעולם הם עוגנים לכיכרות עירוניות. הרבה מהם הם המבנים המפוארים באותה עיר, מבנים היסטוריים
או מבנים מיוחדים שנועדו לא רק לשרת את הקהל אלא לייצר מקום עירוני פעיל.
אצלנו יש מעט מאד דוגמאות כאלו. בניין העירייה בתל אביב וכיכר רבין. גם כיכר ספרא ובניין עיריית ירושלים מדי
פעם מתפקדים יחד עם ארועי חוצות, אבל גם שם יש איזה נתק בין בניין העירייה עצמו והכיכר שלידו. בבאר שבע
בניין העירייה (הנורא) הוא אי באמצע שממה, וגם הבינוי בשדרות רגר שכן כולל קולונדות עם חנויות לא יעזור הרבה.
בחיפה קיבלנו בירושה כמה בנייני ציבור סביב גן הזכרון, שיכול היה להיות כיכר פעילה לו היו נוספים שם מבני תרבות
במקום מבני פקידים שנסגרים ב-5 והמקום הופך שומם וחשוך. על פתח תקוה אין בכלל מה לדבר, המקום ראוי
לתואר בניין העירייה המכוער בארץ וגם בנתניה הדגש היה על המגדל המתוכנן והשטח למרגלותיו יהיה שאריות עם
קצת שבילים ומדשאות. יאמר לזכות עיריית נתניה שהיא משקיעה בכיכר העצמאות, אבל ממה שכבר הושלם -
מבני קבנה לבנים למסעדות ושביל וקצת מופעי מים ותאורה, בשורה אמיתית עדיין איננה.
לדעתי הדבר נובע לא רק מהאופן שבו מהנדסי הערים מתכננים חלקים, פה תוכנית שם תוכנית, בלי לחשוב על
אופי ייחודי ובלי לחשוב על דמות הרחוב העירוני שלנו. המדרכות צרות, המדשאות מיותרות, הרווחים בין בניינים הופכים
לאזור מוזנח שבו זורקים לכלוך או חונים פיראטית, הבניינים משעממים וגם כשיש קולונדות אז לא מדובר במשהו
בקנה מידה גדול ומרשים, כמו קולונדה בגובה כפול, עם אלמנט אדריכלי המשכי או קבוע. כל בניין יעשה מה שבא
לו, כל קבלן יעשה את הזול ביותר. תבוא העירייה, תשים ריצוף זול שיסדק מטנדרים וג'יפים שיעלו עליו לפרוק סחורה,
תשתול כמה עצי דקל שלא יתנו צל, וכמובן כמה פרגולות עם ספסלי עץ ומאחורה כמה ברושי לימונית קטנים וכמובן
שלט גדול של העירייה 'פרויקט חידוש מרכז העיר' ותוך שנתיים המקום יראה כאילו לא נגעו בו ויתמזג לבתים המפויחים
שאיש לא מחייב לצבוע, לחנויות שחלון הראווה שלהן לא השתנה משנות ה-70 והמדרכה תתמלא בקרטונים שזורק
הסופר, ולידו חנות הביגוד שמוציאה כמו באסטה כמה מטלים החוצה אל המדרכה ובקולונדה חנות אחרת תתלה
תיקי גב ושוב נקבל את המרכז הצ'כונתי המהביל והמשעמם שישלך את כולנו לקניון כי לפחות שם מנקים בדלי סיגריות.
אני רואה את השיפוץ במרכזי הערים שעושות ערים שונות והמסקנה שהאדריכלים, מהנדסי הערים ומקבלי
ההחלטות תקועים עמוק בשנות ה-80. הם מפחדים מחידושים, הם עושים שוב רק מה שהם מכירים, גם רוב אדריכלי
הנוף בארץ הם תסלחו לי - חסרי כבוד למקצוע שלהם. שוב גיגית עם פרחים, שוב גיגית עם פרחים ושוב גיגית עם
פרחים. הם יאשימו שהם רק עושי דברם של מהנדסי ערים או קבלנים. לא מקבל את הטיעון הזה. הם עצלנים, הם
לא מתעדכנים בחידושים (אלא שבכלל אכפת להם), הם לא דורשים להכניס חומרים חדשים (וכתוצאה מכך גם
הספקים בענפי הבנייה מביאים 'עוד מאותו דבר'). הם מתפעלים מחוברות מקצועיות מחו"ל וכשבאים ליישם אז
הם מוציאים את המפרטים וגליונות החומרים מפרויקט קודם ומעתיקים שוב. עוד פרגולה מעץ ועוד פרגולה מעץ
ועוד פרגולה מעץ.. קופי פייסט, ככה כבר שלושים שנה.
זה לא שאי אפשר לחדש ובמעט המקומות שבהן נעשה נסיון כזה, ראינו שזה אפשרי ושאפשר גם אחרת.
בסופו של דבר מה שאנחנו מקבלים זה ערים שבהן התושבים מרגישים, גם אחרי 'שיפוצים', שמרכז העיר
מוזנח, משעמם, לא עדכני, לא מתאים להולכי רגל ולא מספק גירוי אמיתי כמקום בילוי וכמקום להתגאות בו.
ואז אנחנו מקבלים את הבריחה לפאוור סנטרים, לקניונים, למרכזי מסחר שכונתיים, כי מרכז העיר הוא 'סתם'.
