משרתם של שני אדונים...
גמזו הולך.
טוב, זאת לא הפתעה, נכון?
מן הסתם הוא הולך לעשות דברים ש... מעניינים אותו, נגיד ככה.
קשה להיות משרתם של שני אדונים.
כנראה שבתחום של בריאות זה קשה במיוחד.
האם המנכ"ל - או שר בריאות - צריך להיות משרת הציבור וטובת בריאות הציבור, או האם הוא צריך להיות משרתם של ציבור הרופאים ואנשי הרפואה?
ומה נכון ללהטט כשיש ניגוד עניינים (חריף) בין הצדדים לעניין?
לציבור הכללי אין ספק שהחל משר הבריאות, דרך המנכ"ל וכלה בזוטר שבאנשי הרפואה כולם צריכים וחייבים להיות בראש ובראשונה לטובת בריאות הציבור - כולל ציבור אנשי הרפואה.
לציבור הרופאים, האחיות, והפרא-רפואיים - אין ספק בכלל שמערכת הבריאות והעומדים בראשה חייבים להידרש ראשית לטובת צרכיהם, משכורתם, וצרכי ותנאי העבודה וההעסקה שלהם.
כשאנחנו, הציבור, מזדעזעים מאוזלת היד והזלזול בחיי אדם ובבריאותו - אנחנו הכי צודקים בעולם, לא שזה יעזור לנו.
כשציבור אנשי הרפואה מזולזלים בידי הציבור - ומזדעזעים מחוסר האמון לעתים (נדירות) עד כדי אלימות של הציבור, נוכח תנאי העסקה עלובים, ודרישות מקצועיות שלא תואמות את מציאות התקציב, גם הם צודקים. לא זה יעזור להם.
אחד משיאי ה"נתק" בהבנה בדבר מערכת היחסים המוזרה והמעוותת הזאת מתבטא במאמר בדבר הוועדה לתרומת איברים.
מישהו צריך להסביר ולהזכיר לראשי מערכת הבריאות שתמצית הנתק והעיוות גלומים בפערי ידע, שמובילים לשימוש בסמכות (שהיא נגזרת של הפער הזה). עם הסמכות אמורה להגיע גם אחריות וחבות. לא של הציבור אל בעל הסמכות - אלא להפך.
אם לראשי הבריאות מותר להפר את חוקי הבריאות - לא יהיה לציבור אמון.
אם "קוצרים" מאדם אברים לצורך השתלה (בהסכמתו והסכמת משפחתו) ואז קוצרים עוד כמה חתיכות לצרכי "מחקר" בלי ההסכמה הזאת - לא יהיה לציבור אמון.
אם אדם יושב מתפתל מכאבים בחדר ההמתנה של מיון במשך 12 שעות עד שמישהו טורח להתייחס אליו - קשה יהיה למצוא אצל כלל הציבור שקט ושוויון נפש.
מערכת היחסים שבין רופא לחולה - היא לא מערכת יחסים טבעית.
זה לא "אך טבעי" הינתן הרשות לראות, לגעת, לדקור או לחתוך גוף של אדם זר.
הכי טבעי שבטבע - אין אף בעל חיים אחד שירשה לאחר מבני מינו "לטפל" בו.
על מנת שאפשר יהיה לקיים "פלישה בהסכמה" מהסוג הזה - צריכה להיות אצל המטופל נכונות לנגיעה האינטימית הזאת, ואמון. אמון מלא וגורף.
הכי קל לראות את זה אצל אמהות ותינוקות.
לתינוק אין אמון אינטואיטיבי ברופא או באחות. תינוק, ברגע שנוגעים בו באופן שמכאיב לו או פוגע באוטנומיה של גופו - מייד פורץ בבכי.
זו בעצם גם הפרה של האמון הכי בסיסי שתינוק נותן אינטואיטיבית בדאגה של אמו שלא יאונה לו רע.
את האמון הזה בין אם לתינוק אנחנו מרסקים ומשחיתים ישר עם הלידה, וממשיכים לעשות זאת שוב ושוב במהלך גדילתו.
לוקח לפעוט זמן לשקם ולבסס מחדש אמון באנשי רפואה. לכל תינוק ופעוט יש שלב שבו הוא פורץ בבכי רק מעצם העובדה שנכנסים לביקור אצל רופא.
ואצל המטפל צריכה להיות כל הזמן מודעות והכרה, ושוב מודעות, שהאדם שמוסר את עצמו לידי טיפולו, מוסר את גופו, ואת פרטיותו, ואת אמונו.
וכשאם מוסרת את אמונה לאנשי רפואה - ומאפשרת שיכאיבו או "יפגעו" בתינוק שלה, זה אמור להיות מבוסס על כפל אמון, אם לא יותר מזה.
כמעט לא תימצא האם שמרגישה נינוחה ושלווה כשדוקרים או מכאיבים לילדה.
זו התמצית.
זה הבסיס.
זה הרבה הרבה לפני "קציר אברים" מאדם שמת.
אם לראשי הבריאות יש רשות מתמדת להפר את האמן הבסיסי הזה, לקחת דם או רקמות בלי רשות, לחסן מבלי לעמוד מאחורי תוצאות כושלות של "חיסון", להטיף על היגיינה ולאפשר לזהם את המים, לנצל מוות של ילדים לטובת "קידום מכירות", ועוד אינספור דוגמאות לכשלים ועיוותים במערכת הזאת - לא יהיה לציבור אמון.
רשימת הנקודות ה"יחצני"ת" של השרה - אפשר לזרוק אותה לפח. כיוון שלא יחצנות ו"הבאה למודעות הציבור" יסדירו את הבעיה.
הדבר שיסדיר את בעיית האמון של הציבור הוא פשוט בתכלית הפשטות - הקפדה יתרה על כך שהאמון הזה יהיה מוצדק ומגובה במעשים, ובתוצאות.
ייתכן שלמשרד הבריאות דרושים שני מנכ"לים.
האחד שכל תפקידו בריאות הציבור בכללותו.
והשני שתפקידו טובת העוסקים במערכת הזאת, כי גם להם דרושה הטובה הזאת. אחרת הם מתקהים ומאבדים את הדבר שלשמו באו.
גמזו הולך.
טוב, זאת לא הפתעה, נכון?
מן הסתם הוא הולך לעשות דברים ש... מעניינים אותו, נגיד ככה.
קשה להיות משרתם של שני אדונים.
כנראה שבתחום של בריאות זה קשה במיוחד.
האם המנכ"ל - או שר בריאות - צריך להיות משרת הציבור וטובת בריאות הציבור, או האם הוא צריך להיות משרתם של ציבור הרופאים ואנשי הרפואה?
ומה נכון ללהטט כשיש ניגוד עניינים (חריף) בין הצדדים לעניין?
לציבור הכללי אין ספק שהחל משר הבריאות, דרך המנכ"ל וכלה בזוטר שבאנשי הרפואה כולם צריכים וחייבים להיות בראש ובראשונה לטובת בריאות הציבור - כולל ציבור אנשי הרפואה.
לציבור הרופאים, האחיות, והפרא-רפואיים - אין ספק בכלל שמערכת הבריאות והעומדים בראשה חייבים להידרש ראשית לטובת צרכיהם, משכורתם, וצרכי ותנאי העבודה וההעסקה שלהם.
כשאנחנו, הציבור, מזדעזעים מאוזלת היד והזלזול בחיי אדם ובבריאותו - אנחנו הכי צודקים בעולם, לא שזה יעזור לנו.
כשציבור אנשי הרפואה מזולזלים בידי הציבור - ומזדעזעים מחוסר האמון לעתים (נדירות) עד כדי אלימות של הציבור, נוכח תנאי העסקה עלובים, ודרישות מקצועיות שלא תואמות את מציאות התקציב, גם הם צודקים. לא זה יעזור להם.
אחד משיאי ה"נתק" בהבנה בדבר מערכת היחסים המוזרה והמעוותת הזאת מתבטא במאמר בדבר הוועדה לתרומת איברים.
מישהו צריך להסביר ולהזכיר לראשי מערכת הבריאות שתמצית הנתק והעיוות גלומים בפערי ידע, שמובילים לשימוש בסמכות (שהיא נגזרת של הפער הזה). עם הסמכות אמורה להגיע גם אחריות וחבות. לא של הציבור אל בעל הסמכות - אלא להפך.
אם לראשי הבריאות מותר להפר את חוקי הבריאות - לא יהיה לציבור אמון.
אם "קוצרים" מאדם אברים לצורך השתלה (בהסכמתו והסכמת משפחתו) ואז קוצרים עוד כמה חתיכות לצרכי "מחקר" בלי ההסכמה הזאת - לא יהיה לציבור אמון.
אם אדם יושב מתפתל מכאבים בחדר ההמתנה של מיון במשך 12 שעות עד שמישהו טורח להתייחס אליו - קשה יהיה למצוא אצל כלל הציבור שקט ושוויון נפש.
מערכת היחסים שבין רופא לחולה - היא לא מערכת יחסים טבעית.
זה לא "אך טבעי" הינתן הרשות לראות, לגעת, לדקור או לחתוך גוף של אדם זר.
הכי טבעי שבטבע - אין אף בעל חיים אחד שירשה לאחר מבני מינו "לטפל" בו.
על מנת שאפשר יהיה לקיים "פלישה בהסכמה" מהסוג הזה - צריכה להיות אצל המטופל נכונות לנגיעה האינטימית הזאת, ואמון. אמון מלא וגורף.
הכי קל לראות את זה אצל אמהות ותינוקות.
לתינוק אין אמון אינטואיטיבי ברופא או באחות. תינוק, ברגע שנוגעים בו באופן שמכאיב לו או פוגע באוטנומיה של גופו - מייד פורץ בבכי.
זו בעצם גם הפרה של האמון הכי בסיסי שתינוק נותן אינטואיטיבית בדאגה של אמו שלא יאונה לו רע.
את האמון הזה בין אם לתינוק אנחנו מרסקים ומשחיתים ישר עם הלידה, וממשיכים לעשות זאת שוב ושוב במהלך גדילתו.
לוקח לפעוט זמן לשקם ולבסס מחדש אמון באנשי רפואה. לכל תינוק ופעוט יש שלב שבו הוא פורץ בבכי רק מעצם העובדה שנכנסים לביקור אצל רופא.
ואצל המטפל צריכה להיות כל הזמן מודעות והכרה, ושוב מודעות, שהאדם שמוסר את עצמו לידי טיפולו, מוסר את גופו, ואת פרטיותו, ואת אמונו.
וכשאם מוסרת את אמונה לאנשי רפואה - ומאפשרת שיכאיבו או "יפגעו" בתינוק שלה, זה אמור להיות מבוסס על כפל אמון, אם לא יותר מזה.
כמעט לא תימצא האם שמרגישה נינוחה ושלווה כשדוקרים או מכאיבים לילדה.
זו התמצית.
זה הבסיס.
זה הרבה הרבה לפני "קציר אברים" מאדם שמת.
אם לראשי הבריאות יש רשות מתמדת להפר את האמן הבסיסי הזה, לקחת דם או רקמות בלי רשות, לחסן מבלי לעמוד מאחורי תוצאות כושלות של "חיסון", להטיף על היגיינה ולאפשר לזהם את המים, לנצל מוות של ילדים לטובת "קידום מכירות", ועוד אינספור דוגמאות לכשלים ועיוותים במערכת הזאת - לא יהיה לציבור אמון.
רשימת הנקודות ה"יחצני"ת" של השרה - אפשר לזרוק אותה לפח. כיוון שלא יחצנות ו"הבאה למודעות הציבור" יסדירו את הבעיה.
הדבר שיסדיר את בעיית האמון של הציבור הוא פשוט בתכלית הפשטות - הקפדה יתרה על כך שהאמון הזה יהיה מוצדק ומגובה במעשים, ובתוצאות.
ייתכן שלמשרד הבריאות דרושים שני מנכ"לים.
האחד שכל תפקידו בריאות הציבור בכללותו.
והשני שתפקידו טובת העוסקים במערכת הזאת, כי גם להם דרושה הטובה הזאת. אחרת הם מתקהים ומאבדים את הדבר שלשמו באו.
