Human Nature
New member
*משתגע* |טל| †
כן, אני טרול, ואני גאה בכך. ו-fuck them all
אף-אחד לא מועיל בטובו להגיב לי על סיפור. מאחר שכולכם פה חסרי חיים (מעכשיו!), אתם תגיבו. אז תגיבו.
--- דמעת נייר העיתון/ אבי הוא העביר עוד עמוד באלבום הגדול. על הכתבה שהייתה בעמוד החדש שהוא פתח התנוסס הלוגו של "הארץ". המבקר ההוא, הוא ממש מפורסם אבל השם שלו לא משנה, כתב את הביקורת. זה היה על המקבץ השלישי שמשה פרסם. או אושר. או, אולי בעצם, רחמנוביץ'. זה לא משנה, למען האמת. הביקורת תקעה את הסכין האחרונה בו ולקקה, בלי בושה, את הדם שניקז ממנו. הוא, מצדו, לא הגיב באופן מיוחד. אתם יודעים, בהה בביקורת ונסה לקרואהּ. הוא לא קרא אותה ממש, כי לא היה מה לקרוא. הביקורת הזו נחרטה לו עמוק בראש והוא ידע כל מילה ממנה בעל-פה. זאת אומרת, הביקורת הזו הייתה האהובה עליו. הוא חושב שהיא זו שריטשה את הקריירה שלו, ואם היא הייתה כל-כך קריטית אז יש לה בודאי ערך כלשהו, לא? "אושר חוזר בקטן", נכתב שם. "אחרי הספר האחרון שלו, 'משחק בעירוי', שהערך הספרותי שלו השתווה לערך המוזיקלי הירוד של כל תקליטי הביטלס ניתן לקבור אותו סופית. הבחור משדרות, שנחשב לעתיד של הספרות הישראלית, החליט להעליב את כולנו ולהראות שהוא בחור של ספר-טוב אחד. כשחושבים על זה, הראשון שלו, 'כוח מול שנאה', הסטירה החברתית על רצח רבין שזכתה אותו בשבחים לא טובה כל-כך. החדש שלו, 'על חוד הסכין', נועץ את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו". הוא הפסיק לקרוא וחזר לתחילת האלבום. אזור הזמן היה פברואר 1996. "כוח מול שנאה" יצא, והביקורות השתוללו. הכתבה השנייה שהופיעה באלבום התגאתה אף היא בלוגו של מוסף התרבות של "הארץ". אותו מבקר מהכתבה הקודמת היה חתום עליה, אך הטון היה שונה לחלוטין. "'כוח מול שנאה' הוא הספר הכי טוב שיצא בעשור האחרון", סוכם בפסקה האחרונה, "הוא מנתח בצורת פלאית את האופנתיות שמאפיינת אותנו כחברה ואת ההרס שהיא מביאה, כמו גם את הביקורתיות העדרית. אנחנו בוחרים את מי לשנוא, ושונאים אותו עד הסוף- לא משנה מה הוא יעשה. הניתוח של התופעה הזאת דרך עיניו של דני, פעיל ימין קיצוני שרצח רבין זעזע את עולמו, מאופיין בחדות ובעוקץ שכל-כך חסרים לתרבות שלנו. בלי ספק 'כוח מול שנאה' יהיה קלאסיקה שתיזכר ותדקור גם בעוד חמישים שנה. האמירות הקשות שמובעות שם עוד יזעזעו את החברה שלנו, והספר הזה, כאשר הוא יהפוך לרב-מכר, ישנה את כל תפיסת עולמנו". "כוח מול שנאה" הפך לרב-מכר. ברוב הבתים בישראל יש אותו. הוא אמנם מונח מאובק על המדף, בודד, אך הוא קיים. לתקופה מסוימת הוא אף היה ספר חובה ללימודי הבגרות בשל הערך הספרותי הגבוה שהיה לו. אך כל זה, כאמור, שייך לעבר. הוא הוצא מתוכנית הלימודים בנימוק שהוא פשוט רדוד. למען האמת, הנימוק הזה לא היה חשוב לאיש- לא הובעה שום התנגדות להוצאתו מתוכנית הלימודים. הוא המשיך לבהות בביקורת על "כוח מול שנאה", החל לתהות אם אכן יצר משהו משמעותי בחייו. הביקורות בהתחלה היו מאוד אוהדות, אך עם הזמן הן הפכו לפושרות עד מחריבות. האם זה אומר כי גם הרומן הפך לכזה? האם דעה כאופנה הוא משהו שחלף מהעולם, פשוט כי העולם השתפר? הוא החל לחשוב שכן. הוא עצר לרגע את שטף מחשבותיו והביט על הסכין שהייתה מונחת על שולחנו. היא תמיד שם, כאילו מתפללת שיאחז בה וישים קץ לחייו. אך הוא לא עשה את זה, מסיבה מוזרה שהיא. מדי פעם היה מרגיש ומריח אותה, רק בכדי לנסות להבין למה הוא מעדיף את מגעה על פני מגע אישה. אך תמיד זה נגמר ב"סוף טוב"- היא חוזרת לשולחן, והוא חוזר לוויסקי ולאלבום שחוגג את הפרסום הזמני שלו. הספרים שיצאו מאז, בינוניים עד נוראיים לטענת הביקורת, נכשלו לחלוטין. חברת הספרים של אושר, "פרח", זו שחנקה אותו מאהבה על מכירות הספר הראשון זרקה אותו כעת ממדרגות בית-הדפוס. הם טענו כי "לא משתלם להחזיקו", וש"הערך הספרותי של כתביו נמוך, אם בכלל קיים". מסע השמצה שכזה נפתח לעברו, והוא ספג ושתק. חייך חצי חיוך, שעם הזמן התחלף לחיוך שהזכיר שיכור מדוכא- יותר ממהול באלכוהול, החיוך מהול בעצב. שכר הדירה על דירת החדר בה הוא מתגורר בתל-אביב משולם מעבודתו כמלצר בבית-קפה שנקינאי טיפוסי. הטיפים דווקא די טובים, אבל חיי החברה לא. הוא סגר את עצמו בפני העולם, ולהיות בודד בתל-אביב הגדולה אומר להיבלע בין עשרות אלפי האנשים ולהרגיש עוד יותר קטן ממה שאתה באמת. פעמים רבות הוא תוהה אם עליו לעזוב את הכרך ולחזור לשדרות, שם הוא אולי ימצא נחמה וחברה. הרעיון נגוז במהרה, כאשר הוא מבין שזה ידרוש יותר מדי ממנו. מלבד זאת, לאיש לא ממש אכפת ממשה שהפך לאושר. כשהוא מסיים לעבוד, הוא ממהר לדירתו. הוא עולה במעלית, מקווה לא להיתקל באיש מדיירי הבניין, ונועל את דלתו מיד. פותח את בקבוק הוויסקי מדי ערב ויחד עם קופסת סיגריות עובר על האלבום. מדי ערב הדבר חוזר ונשנה. הרעיונות כבר לא באים אליו כמו פעם. תור הזהב של ספר שיוצא פעם בחצי שנה עבר. השפל היצירתי הגדול של רחמנוביץ' שולט כעת, והוא מתקשה להאמין שתור הזהב ישָּנה אי-פעם שוב. אך כדי שיהיה בטוח, הוא מחזיק לידו עט ודפים ריקים. פעם הוא היה נחשב למרדני- כיום הוא מתעקש ללכת על בטוח. הוא החזיר את האלבום לעמודים האחרונים, אלו מתקופת היובש שלו. כולם היו מלאי טינה ואכזריות, מתייחסים אליו כאילו הוא חיה שמטרתה לשעשע וכאשר אין היא עושה כך יש לפגוע בה. פעמים הוא תהה אם הוא אכן לא משעשע אותם, או שהם פשוט נהנים לחשוב שהוא לא משעשע אותם. הוא נזכר במאמר שקרא, "שנאת חינם", שדיבר על כמה שיותר קל למצוא דברים שליליים באדם מאשר כאלו חיוביים. הוא הביט בסכין שהייתה מונחת ערירית. הוא הרים אותה והניח את המשקה בצד. ריח הברזל שיכר אותו יותר מכל משקה אלכוהולי שטעם מעודו. חודה המדויק גרם לאושר להעריצהּ. הוא לטפהּ וקרב אותה לגופו, כאילו הייתה אישה שבערמומיות גורם לה לתת לו את גופהּ. לפתע, כאילו משום מקום, צץ לו רעיון לראש. משהו אפלולי לחלוטין, שלא ברור ומובן עד הסוף. הסכין, כך חשב, העניקה לו את הרעיון. הוא החזיקהּ, כאילו היא המתנה הכי טובה שניתנה לו מעולם והמשיך ללטפהּ. הוא חשב שהרעיון יתבהר לו כך. ואכן, הרעיון החל להבנות לו בראש, באיטיות, כאילו היה מדובר בפאזל בידיו של ילד קטן ומתרגש. עיניו היו עצומות, ונראה היה כאילו הוא בטרנס. הוא התקשה להחליט האם עליו לפקוח את עיניו, לקחת את הדף הריק ולהתחיל למלאו או להמשיך לחשוב. הוא לא נתן לעצמו ללכת אל הדף עדיין, הוא רצה שהרעיון המלא יבנה לו בראש, שלא יברח. הכל עוד לא היה לגמרי ברור, אך הייתה לו הרגשה שהסיפור שעומד לצאת לו הוא הדבר הטוב ביותר שנכתב אי-פעם. הוא החל רועד, ואינסטינקטיבית פתח את עיניו. כמו חולה רוח, אושר החל מעביר את דפי-האלבום, מעביר מבט חטוף על הביקורות. ביד אחת הוא אחז את הסכין, וביד השניה העביר דפים בקצב קבוע, אך בלתי ניתן להבנה, לשמיעה או לחיקוי. הוא עצר שם- בביקורת הראשונה והטובה עליו. אושר לקח את הדף והעט והניחם על האלבום, בדף הנגדי לזה בו הודבקה הביקורת. עיניו היו נעוצות בביקורת. "ילד פלא בועט צמח לו בשדרות והביא למיינסטרים הישראלי את מה שהיה חסר לו- אותנטיות. רצח רבין והגורמים לו מסופרים על-ידי חכם רחוב, ולא על-ידי דוקטור מכובד ופלצן", הוא קרא, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. כאב חד פילח את גופו, וטיפות דם סמיכות נזלו על הדף הלבן והחלק. הוא נאנק קלות מהכאב, אך נראה היה כאילו השלים אתו. "אני מדמם", אמר לעצמו, וחזר לקרוא את הביקורות.
כן, אני טרול, ואני גאה בכך. ו-fuck them all
