newKiticat
New member
משתפת ברשימות שערכתי בעקבות
המסע לפולין שלי. ייחודה של המשלחת שלי הייתה בחלקה- היותה משלחת דתית על כל 8 המשלחות של בתי הספר השונים. אינני אתיימר להיות רבנית צדקת, אבל הנקודה הזו אפיינה דברים רבים במשלחתנו. סדר היום, תכני היום, והאוירה הכוללת. עם זאת- לא היה שום אילוץ ושום חובה על אף אחד להשתתף בפעילויות החובה,ולמרות זאת- מצאתי אני, שבאופן אישי- העדפתי בבוקר שלאחר אושוויץ' להתפלל עם הבנות. חלק מאילוצי היום היו תפילת מנחה (שלוותה בתפילת ערבית). בעוד שאת תפילת שחרית ערכנו במלון/אכסנייה, תפילת מנחה הייתה התפילה שיש לה זמן מוגדר ביותר, ותמיד באמצע היום. ההעדפה של ראש המשלחת שלנו, מנחם הורוביץ', הייתה להתפלל בבתי כנסת. פולין גדושה בבתי כנסת כפי שהסתבר לנו. וכל פעם נחשפנו לבית כנסת כזו או אחר. החוויה הייתה מרעננת, שכן על בנות מוטלת חובה תפילה פעם ביום (ותמיד העדפנו שחרית), ולכן אנו נשלחנו לעמוד בירכתי בית הכנסת או בעזרת נשים (שכמעט תמיד הייתה מרפסת שצפתה על הבנים). השהייה בבתי הכנסת לא הייתה משעממת ולו פעם. בתי הכנסת בפולין- שבהם נהגנו לבקר- היו עשירים בדמויות, ציורים וצבעים. התבוננו בהם רבות, וכמו כל דבר שראינו בו טעם- צילמנו. אומנם לקראת הסוף, ההתלהבות שלנו פחתה, אבל עדיין שרדו מספר תמונות. התבוננות בתמונות אלו לאחר המסע- חידדו אצלי את התחושות והרגשות מהמשלחת עצמה. את התחושה של החיים שלפני והאובדן. אותה תחושה של הבנה ביחס לתחושת המוות שמשלחות רבות חוזרות איתו. הבתי כנסת היו מרהיבים ביופיים וניכר היה שהושקע רבות בהם. כשהכרתי בעובדה שאין יהודין בפולין (מלבד מספר מועט), הבנתי עד כמה המבנים היפיפיהם האלו, שהיו מרכז החיים בשביל רבים- עומדים נטושים. זכורה לי חויה אחת לקראת סוף המסע. היינו בשוק בקראקוב, והיינו בדרכנו חזרה לאוטובוס, דרך עוקפת בשביל סיור נוסף. ואז לפתע נעצר ראש המשלחת, ופקד "להתפלל". זו הייתה אחת החויות היותר מוזרות. בנים מ8 משלחות (ועוד כמה בנות מהמשלחת של האולפנא), עומדים במרכז רחוב, על מעיין כיכר בין שתי כבישים ומתפללים. בטוחה אני שהמקומיים וודאי חשבו שיש מעט תמהון בקבוצת בני הנוער שנושקים לחוטים המשתלשלים מחולצותיהם. שבת בפולין הייתה אחת מהחוויות הדתיות שעזרו לעצב את האישיות שלי כיום. לא אלאה בפרטים, אבל אסתפק ואומר שאינני דתית כיום ואינני חילונית. אחת מתחושות ההחמצה שליוותה רבים מאיתנו הייתה העובדה שלא היה ניתן לצלם את המקומות בהם סיירנו, אבל כיום אני יודעת שתחושת ההחמצה הזו מיותרת. רבים מאיתנו צילמו ללא הרף מחשש לפספס משהו במשלחת. אבל החויות הזכורות ביותר- כלומר, אלו שלא פיספסנו- היו דווקא הסיורים משבת. מסתבר שכשנוטשים את המצלמה מאחורינו במלון- פתאום הרבה יותר קל לראות את החויות מסביבנו. הלחץ בשבת ירד. סיירנו באזורים הקרובים לבית המלון, שמענו סיפורים, טיילנו בפארק מרהיב בוורשה, והלכנו לבית הכנסת. שהיא אחת מהחוויות המגבשות ביותר שהייתה לי במשלחת הזו. יהיה זה שקר אם אגיד שלא נינמתי בקומה השנייה מאחורי איזה וילון למשך שעה- אבל אווירת התפילה הייתה מדהימה. קול תפילה חזק עולה לשמיים... אחת החוויות הזכורות לי ביותר הייתה ארוחת שבת. ישבנו כולנו ואכלנו על פי המסורת של שישי בערב. ולאחר מכן שרנו על פי שירונים שהוכנו מראש. וכולם ביחד עמדו והתחבקו, ושמחו. אותה תחושת שמחה היו בעוד 2-3 מקומות. כחלק מהסיורים שלנו ביקרנו בבתי מדרש, קברי צדיקים ועוד. בכל מקום, ערכנו "טיש". שהוא מעיין משתה עם שירים ושתייה חריפה. (אל מול המורים ישבנו ושתינו וודקה. וזו אכן היה מצחיק כפי שזה נשמע). ולמיטב ידיעתי- משלחות חילוניות לא התמקדו בצד הזה. אלה היו שעות של אושר- ושמחה ושירים, וכיף עילאי. מכאן למדתי מה הדת אמורה להיות בניגוד אל מה שהיא נהפכה להיות. בסופו של דבר- ולמרות שלא הייתי באותם ימים דתית או אף קרוב לכך- אין לי ספק שהחוויה הייתה יותר מדתית- היא הייתה רוחנית.
המסע לפולין שלי. ייחודה של המשלחת שלי הייתה בחלקה- היותה משלחת דתית על כל 8 המשלחות של בתי הספר השונים. אינני אתיימר להיות רבנית צדקת, אבל הנקודה הזו אפיינה דברים רבים במשלחתנו. סדר היום, תכני היום, והאוירה הכוללת. עם זאת- לא היה שום אילוץ ושום חובה על אף אחד להשתתף בפעילויות החובה,ולמרות זאת- מצאתי אני, שבאופן אישי- העדפתי בבוקר שלאחר אושוויץ' להתפלל עם הבנות. חלק מאילוצי היום היו תפילת מנחה (שלוותה בתפילת ערבית). בעוד שאת תפילת שחרית ערכנו במלון/אכסנייה, תפילת מנחה הייתה התפילה שיש לה זמן מוגדר ביותר, ותמיד באמצע היום. ההעדפה של ראש המשלחת שלנו, מנחם הורוביץ', הייתה להתפלל בבתי כנסת. פולין גדושה בבתי כנסת כפי שהסתבר לנו. וכל פעם נחשפנו לבית כנסת כזו או אחר. החוויה הייתה מרעננת, שכן על בנות מוטלת חובה תפילה פעם ביום (ותמיד העדפנו שחרית), ולכן אנו נשלחנו לעמוד בירכתי בית הכנסת או בעזרת נשים (שכמעט תמיד הייתה מרפסת שצפתה על הבנים). השהייה בבתי הכנסת לא הייתה משעממת ולו פעם. בתי הכנסת בפולין- שבהם נהגנו לבקר- היו עשירים בדמויות, ציורים וצבעים. התבוננו בהם רבות, וכמו כל דבר שראינו בו טעם- צילמנו. אומנם לקראת הסוף, ההתלהבות שלנו פחתה, אבל עדיין שרדו מספר תמונות. התבוננות בתמונות אלו לאחר המסע- חידדו אצלי את התחושות והרגשות מהמשלחת עצמה. את התחושה של החיים שלפני והאובדן. אותה תחושה של הבנה ביחס לתחושת המוות שמשלחות רבות חוזרות איתו. הבתי כנסת היו מרהיבים ביופיים וניכר היה שהושקע רבות בהם. כשהכרתי בעובדה שאין יהודין בפולין (מלבד מספר מועט), הבנתי עד כמה המבנים היפיפיהם האלו, שהיו מרכז החיים בשביל רבים- עומדים נטושים. זכורה לי חויה אחת לקראת סוף המסע. היינו בשוק בקראקוב, והיינו בדרכנו חזרה לאוטובוס, דרך עוקפת בשביל סיור נוסף. ואז לפתע נעצר ראש המשלחת, ופקד "להתפלל". זו הייתה אחת החויות היותר מוזרות. בנים מ8 משלחות (ועוד כמה בנות מהמשלחת של האולפנא), עומדים במרכז רחוב, על מעיין כיכר בין שתי כבישים ומתפללים. בטוחה אני שהמקומיים וודאי חשבו שיש מעט תמהון בקבוצת בני הנוער שנושקים לחוטים המשתלשלים מחולצותיהם. שבת בפולין הייתה אחת מהחוויות הדתיות שעזרו לעצב את האישיות שלי כיום. לא אלאה בפרטים, אבל אסתפק ואומר שאינני דתית כיום ואינני חילונית. אחת מתחושות ההחמצה שליוותה רבים מאיתנו הייתה העובדה שלא היה ניתן לצלם את המקומות בהם סיירנו, אבל כיום אני יודעת שתחושת ההחמצה הזו מיותרת. רבים מאיתנו צילמו ללא הרף מחשש לפספס משהו במשלחת. אבל החויות הזכורות ביותר- כלומר, אלו שלא פיספסנו- היו דווקא הסיורים משבת. מסתבר שכשנוטשים את המצלמה מאחורינו במלון- פתאום הרבה יותר קל לראות את החויות מסביבנו. הלחץ בשבת ירד. סיירנו באזורים הקרובים לבית המלון, שמענו סיפורים, טיילנו בפארק מרהיב בוורשה, והלכנו לבית הכנסת. שהיא אחת מהחוויות המגבשות ביותר שהייתה לי במשלחת הזו. יהיה זה שקר אם אגיד שלא נינמתי בקומה השנייה מאחורי איזה וילון למשך שעה- אבל אווירת התפילה הייתה מדהימה. קול תפילה חזק עולה לשמיים... אחת החוויות הזכורות לי ביותר הייתה ארוחת שבת. ישבנו כולנו ואכלנו על פי המסורת של שישי בערב. ולאחר מכן שרנו על פי שירונים שהוכנו מראש. וכולם ביחד עמדו והתחבקו, ושמחו. אותה תחושת שמחה היו בעוד 2-3 מקומות. כחלק מהסיורים שלנו ביקרנו בבתי מדרש, קברי צדיקים ועוד. בכל מקום, ערכנו "טיש". שהוא מעיין משתה עם שירים ושתייה חריפה. (אל מול המורים ישבנו ושתינו וודקה. וזו אכן היה מצחיק כפי שזה נשמע). ולמיטב ידיעתי- משלחות חילוניות לא התמקדו בצד הזה. אלה היו שעות של אושר- ושמחה ושירים, וכיף עילאי. מכאן למדתי מה הדת אמורה להיות בניגוד אל מה שהיא נהפכה להיות. בסופו של דבר- ולמרות שלא הייתי באותם ימים דתית או אף קרוב לכך- אין לי ספק שהחוויה הייתה יותר מדתית- היא הייתה רוחנית.
