אורים כהורים
New member
משתפת בשיחה ותובנות מאתמול, אשמח לקרוא תגובות
היום שוחחתי עם סבתא חביבה שהתייעצה איתי לגבי נכדה בן ה-3 שקיבל טיפול בפרחי באך אצל מטפל כלשהו.
היא סיפרה שבבדיקת התאמה לילד עלו מספר תמציות והיא שאלה אותי על כמה תמציות מתוכן שהן תמציות "קשות" כדבריה, כמו תמצית ה-pine שקשורה ברגשות אשם ועובדת ברמה אנרגטית לשחרור אשמה.
"איך זה יכול להיות שילד בן 3 מקבל כזאת תמצית שנחשבת לקשה?", שאלה.
ילדים קטנים חווים עולם רגשי בדיוק כמונו המבוגרים אלא שהם לא מודעים לרגשותיהם השליליים באופן שאנחנו המבוגרים מודעים וחושבים עליהם, אלא לרוב פשוט חווים אותם כפי שהם ולכן הם גם בוכים יותר בקלות. הרגש נע בתוכם ויוצא החוצה אם בדמעות או באגרסיות שמבקשות פורקן .
התפקיד שלנו כהורים הוא מצד אחד לאפשר את התנועה של החוויה הרגשית השלילית מתוך הילד והחוצה על מנת שלא "תתקע" בתוך הגוף ותשפיע בסופו של דבר כחוסר איזון הן ברמה הרגשית והן ברמה הפיסית , ומצד שני לוודא שזה נעשה בצורה בטוחה עבור הילד, רגשית ופיסית, וכאן אני מעט מתעכבת ומסבירה:
מבחינה רגשית חשוב שהילד יחוש שיש לו הזמנה להתקיים בנוכחות ההורה גם כאשר הוא חווה רגשות שליליים. זאת היא האהבה ללא תנאי שכל אחד מאיתנו - ילד כמבוגר – זקוק להרגיש על מנת לדעת שאנחנו ראויים ואהובים כפי שאנחנו וגם או אפילו במיוחד כשההתנהגות היא כביכול "לא בסדר".
ילדים הם ילדים, התנהגותם איננה בוגרת , הם אגרסיביים, אינם מאופקים, לא מנומסים, לא מרוסנים, לא שולטים בעצמם, וכו', וזאת משום שהם אינם יכולים להיות מי שאינם – הם אינם בוגרים עדיין.
נכון הוא הדבר שאפשר לנסות ולדרוש מהם או אף להפעיל עליהם שיטות חינוך כאלו או אחרות על מנת שיגלו התנהגות שהיא כביכול בוגרת , אך האמת היא שזהו פרי מלאכותי ואיננו פרי בשל ואמיתי ויש לזכור זאת....
הבשלות מתחילה להופיע רק בין גילאי 5-7 כתוצאה מהתפתחות מערכת העצבים - הקורטקס הקדם חזיתי במוח שאחראי על יצירת רגשות מעורבים , אז מתחילה יכולת חדשה במוח שמאפשרת "לערבב" רגשות, מחשבות ורצונות סותרים ומנוגדים, כך שהילד יכול לראשונה להרגיש שהוא מצד אחד כועס מאוד ורוצה להרביץ ולכסח את אחותו (למשל) ומצד שני ובאותו הזמן הוא יודע שזה פוגע/ זה לא מקובל / הוא זוכר שאוהב אותה וכו' וזה מה שעוצר וממתן את התגובה האלימה ויוצר בסופו של דבר התנהגות בוגרת אמיתית.
עד גיל 5 לערך וכל עוד אין התפתחות מוחית מתאימה , הילד חש רק דחף אחד בלבד בזמן של סערה רגשית ואין יכולת לחוש באותו הזמן רגש או מחשבה נוספים ו"רכים" יותר שממתנים את הדחף להתפרץ.
המורה שלי אוהב להבהיר את הנושא בנימה משעשעת והוא מספר שבאופן קבוע כשהוא יושב עם הורים והילד לייעוץ הוא לעיתים שואל את הילד הרך: "האם כאשר אתה כועס מאוד על אחיך ורוצה להרביץ לו, באותו הרגע האם אתה גם זוכר שאתה אוהב אותו?' ,
ואז הוא מתאר שהילדים תמיד ובאופן קבוע פוקחים עליו זוג עיניים גדולות ותמהות ואומרים לו בקול נחוש במיוחד תשובה אחת : "לא!".
לגבי חוויה רגשית שמערבת דמעות גם כאן חשוב לזכור – הילד זקוק לנוכחותינו גם כשהוא בוכה, או לפחות לידיעה שהוא טוב וראוי גם כשהוא בוכה ושיש לו מקום לבכות אצל ההורה, בין אם פיסית ובין אם כאישור והכרה בעולמו הרגשי הסובייקטיבי. עלינו לשמור על הלב של הילד מלחוש שהוא "יותר מידי מכדי לשאת" כאשר הוא בוכה.
מותר לבכות ואפילו חשוב – זוהי התנועה של הרגש החוצה מהגוף שעליה כתבתי קודם, בתנועה הזאת הדמעות לא נתקעות בתוך הגוף כאנרגיה מרעילה אלא יוצאות החוצה כפורקן רגשי.
בניסוי שנערך בעכברי מעבדה, נתנו להם לאכול את החומר שנותר לאחר ייבוש של דמעות של רגשות שליליים של בני אדם והעכברים מתו... הדמעות מכילות רעלנים רבים שמקורם ברגשות השליליים והן למעשה מתפקדות כמו קקי ופיפי שצריכים להיות מסולקים מהגוף הפיסי באופן קבוע (בהקשר הזה ממליצה מאוד על הספר "הורות מן השורש אל הלבלוב" של ד"ר דניאל ג´. סיגל, מרי הארצל).
אין דבר בגוף האדם שהוא "מבוזבז" ונברא סתם, הדמעות הן חשובות לתפקוד ואיזון בריאים של הגוף.
כך שמעבר להבנה של מה ילד צעיר עד גיל 5 לערך מסוגל או לא מסוגל מבחינה התפתחותית, עלינו כהורים לוודא שאנחנו מספקים לילד מקום בטוח רגשית להיות מי שהוא על כל מגוון רגשותיו השליליים ודחפיו הלא בוגרים, הלא מרוסנים והלא נשלטים עדיין.
יחד עם שמירה על הסדר והכללים אם צריך, עלינו להעביר לילדים מסר אחד ברור שיעמוד מעל לכל האג'נדות ההתנהגותיות והוא – אין שום דבר שתעשה ושום התנהגות שיוכלו להפריד ביננו. כך אנחנו מספקים לילד את הבטחון הרגשי שהוא זקוק לו על מנת לגדול בתחושה פנימית של 'אני טוב וראוי ואהוב בדיוק כפי שאני'. זה המפתח להערכה עצמית אמיתית שמגיעה מבפנים ואיננה תלויה בתמריצים חיצוניים.
עכשיו אני חוזרת לילד בן ה-3 שהסבתא ביקשה להבין מדוע נכללה תמצית "קשה" של רגשות אשם אצל ילד כל כך קטן. תוך כדי שיחה הסבתא ציינה כי בגן בו הוא נמצא מרבים להעניש אותו כי הוא לא מקשיב ולא עושה מה שאומרים לו.
את כל מה שכתבתי כאן הסברתי לסבתא בקצרה על רגל אחת ואז היא הבינה בעצמה את התשובה – ילדים קטנים בהחלט יכולים להרגיש רגשות אשם כאשר הם חווים עצמם כ-לא בסדר, כ-לא טובים, כ-לא עומדים בציפיות. והם מרגישים, רק שלרוב הם אינם יודעים להסביר זאת לעצמם או לנו.
רגש האשמה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו מהרגע שאנחנו יוצאים לאויר העולם. מישהו או משהו תמיד יגרום לנו להרגיש שטעינו או שאנחנו לא טובים מספיק .
כשאנחנו מודעים וקשובים, אנחנו מפתחים קבלה וחמלה על כל חוסר הבגרות של הילדים וגם מתכווננים מתוך הלב למזער את תחושת 'אני לא בסדר' שהם מרגישים לעיתים מהכיוון שלנו.
ואם אי אפשר למזער אז אפשר "לנרמל" (מלשון: נורמלי) ולעזור לילדים להיות מודעים שלפעמים קורה וכך אנו חשים אך זאת לא האמת .
האמת היא שכולנו טובים ראויים ואהובים ועושים תמיד כמיטב יכולתינו. גם הורים וגם ילדים.
כאמור, אשמח לקרוא תגובות שלכם לכאן או לכאן - האם מדבר אליכם? האם פחות? האם בכלל לא?
היום שוחחתי עם סבתא חביבה שהתייעצה איתי לגבי נכדה בן ה-3 שקיבל טיפול בפרחי באך אצל מטפל כלשהו.
היא סיפרה שבבדיקת התאמה לילד עלו מספר תמציות והיא שאלה אותי על כמה תמציות מתוכן שהן תמציות "קשות" כדבריה, כמו תמצית ה-pine שקשורה ברגשות אשם ועובדת ברמה אנרגטית לשחרור אשמה.
"איך זה יכול להיות שילד בן 3 מקבל כזאת תמצית שנחשבת לקשה?", שאלה.
ילדים קטנים חווים עולם רגשי בדיוק כמונו המבוגרים אלא שהם לא מודעים לרגשותיהם השליליים באופן שאנחנו המבוגרים מודעים וחושבים עליהם, אלא לרוב פשוט חווים אותם כפי שהם ולכן הם גם בוכים יותר בקלות. הרגש נע בתוכם ויוצא החוצה אם בדמעות או באגרסיות שמבקשות פורקן .
התפקיד שלנו כהורים הוא מצד אחד לאפשר את התנועה של החוויה הרגשית השלילית מתוך הילד והחוצה על מנת שלא "תתקע" בתוך הגוף ותשפיע בסופו של דבר כחוסר איזון הן ברמה הרגשית והן ברמה הפיסית , ומצד שני לוודא שזה נעשה בצורה בטוחה עבור הילד, רגשית ופיסית, וכאן אני מעט מתעכבת ומסבירה:
מבחינה רגשית חשוב שהילד יחוש שיש לו הזמנה להתקיים בנוכחות ההורה גם כאשר הוא חווה רגשות שליליים. זאת היא האהבה ללא תנאי שכל אחד מאיתנו - ילד כמבוגר – זקוק להרגיש על מנת לדעת שאנחנו ראויים ואהובים כפי שאנחנו וגם או אפילו במיוחד כשההתנהגות היא כביכול "לא בסדר".
ילדים הם ילדים, התנהגותם איננה בוגרת , הם אגרסיביים, אינם מאופקים, לא מנומסים, לא מרוסנים, לא שולטים בעצמם, וכו', וזאת משום שהם אינם יכולים להיות מי שאינם – הם אינם בוגרים עדיין.
נכון הוא הדבר שאפשר לנסות ולדרוש מהם או אף להפעיל עליהם שיטות חינוך כאלו או אחרות על מנת שיגלו התנהגות שהיא כביכול בוגרת , אך האמת היא שזהו פרי מלאכותי ואיננו פרי בשל ואמיתי ויש לזכור זאת....
הבשלות מתחילה להופיע רק בין גילאי 5-7 כתוצאה מהתפתחות מערכת העצבים - הקורטקס הקדם חזיתי במוח שאחראי על יצירת רגשות מעורבים , אז מתחילה יכולת חדשה במוח שמאפשרת "לערבב" רגשות, מחשבות ורצונות סותרים ומנוגדים, כך שהילד יכול לראשונה להרגיש שהוא מצד אחד כועס מאוד ורוצה להרביץ ולכסח את אחותו (למשל) ומצד שני ובאותו הזמן הוא יודע שזה פוגע/ זה לא מקובל / הוא זוכר שאוהב אותה וכו' וזה מה שעוצר וממתן את התגובה האלימה ויוצר בסופו של דבר התנהגות בוגרת אמיתית.
עד גיל 5 לערך וכל עוד אין התפתחות מוחית מתאימה , הילד חש רק דחף אחד בלבד בזמן של סערה רגשית ואין יכולת לחוש באותו הזמן רגש או מחשבה נוספים ו"רכים" יותר שממתנים את הדחף להתפרץ.
המורה שלי אוהב להבהיר את הנושא בנימה משעשעת והוא מספר שבאופן קבוע כשהוא יושב עם הורים והילד לייעוץ הוא לעיתים שואל את הילד הרך: "האם כאשר אתה כועס מאוד על אחיך ורוצה להרביץ לו, באותו הרגע האם אתה גם זוכר שאתה אוהב אותו?' ,
ואז הוא מתאר שהילדים תמיד ובאופן קבוע פוקחים עליו זוג עיניים גדולות ותמהות ואומרים לו בקול נחוש במיוחד תשובה אחת : "לא!".
לגבי חוויה רגשית שמערבת דמעות גם כאן חשוב לזכור – הילד זקוק לנוכחותינו גם כשהוא בוכה, או לפחות לידיעה שהוא טוב וראוי גם כשהוא בוכה ושיש לו מקום לבכות אצל ההורה, בין אם פיסית ובין אם כאישור והכרה בעולמו הרגשי הסובייקטיבי. עלינו לשמור על הלב של הילד מלחוש שהוא "יותר מידי מכדי לשאת" כאשר הוא בוכה.
מותר לבכות ואפילו חשוב – זוהי התנועה של הרגש החוצה מהגוף שעליה כתבתי קודם, בתנועה הזאת הדמעות לא נתקעות בתוך הגוף כאנרגיה מרעילה אלא יוצאות החוצה כפורקן רגשי.
בניסוי שנערך בעכברי מעבדה, נתנו להם לאכול את החומר שנותר לאחר ייבוש של דמעות של רגשות שליליים של בני אדם והעכברים מתו... הדמעות מכילות רעלנים רבים שמקורם ברגשות השליליים והן למעשה מתפקדות כמו קקי ופיפי שצריכים להיות מסולקים מהגוף הפיסי באופן קבוע (בהקשר הזה ממליצה מאוד על הספר "הורות מן השורש אל הלבלוב" של ד"ר דניאל ג´. סיגל, מרי הארצל).
אין דבר בגוף האדם שהוא "מבוזבז" ונברא סתם, הדמעות הן חשובות לתפקוד ואיזון בריאים של הגוף.
כך שמעבר להבנה של מה ילד צעיר עד גיל 5 לערך מסוגל או לא מסוגל מבחינה התפתחותית, עלינו כהורים לוודא שאנחנו מספקים לילד מקום בטוח רגשית להיות מי שהוא על כל מגוון רגשותיו השליליים ודחפיו הלא בוגרים, הלא מרוסנים והלא נשלטים עדיין.
יחד עם שמירה על הסדר והכללים אם צריך, עלינו להעביר לילדים מסר אחד ברור שיעמוד מעל לכל האג'נדות ההתנהגותיות והוא – אין שום דבר שתעשה ושום התנהגות שיוכלו להפריד ביננו. כך אנחנו מספקים לילד את הבטחון הרגשי שהוא זקוק לו על מנת לגדול בתחושה פנימית של 'אני טוב וראוי ואהוב בדיוק כפי שאני'. זה המפתח להערכה עצמית אמיתית שמגיעה מבפנים ואיננה תלויה בתמריצים חיצוניים.
עכשיו אני חוזרת לילד בן ה-3 שהסבתא ביקשה להבין מדוע נכללה תמצית "קשה" של רגשות אשם אצל ילד כל כך קטן. תוך כדי שיחה הסבתא ציינה כי בגן בו הוא נמצא מרבים להעניש אותו כי הוא לא מקשיב ולא עושה מה שאומרים לו.
את כל מה שכתבתי כאן הסברתי לסבתא בקצרה על רגל אחת ואז היא הבינה בעצמה את התשובה – ילדים קטנים בהחלט יכולים להרגיש רגשות אשם כאשר הם חווים עצמם כ-לא בסדר, כ-לא טובים, כ-לא עומדים בציפיות. והם מרגישים, רק שלרוב הם אינם יודעים להסביר זאת לעצמם או לנו.
רגש האשמה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו מהרגע שאנחנו יוצאים לאויר העולם. מישהו או משהו תמיד יגרום לנו להרגיש שטעינו או שאנחנו לא טובים מספיק .
כשאנחנו מודעים וקשובים, אנחנו מפתחים קבלה וחמלה על כל חוסר הבגרות של הילדים וגם מתכווננים מתוך הלב למזער את תחושת 'אני לא בסדר' שהם מרגישים לעיתים מהכיוון שלנו.
ואם אי אפשר למזער אז אפשר "לנרמל" (מלשון: נורמלי) ולעזור לילדים להיות מודעים שלפעמים קורה וכך אנו חשים אך זאת לא האמת .
האמת היא שכולנו טובים ראויים ואהובים ועושים תמיד כמיטב יכולתינו. גם הורים וגם ילדים.
כאמור, אשמח לקרוא תגובות שלכם לכאן או לכאן - האם מדבר אליכם? האם פחות? האם בכלל לא?
