משתפת - טריגרים מטורפים בימי קורונה *** טריגר

תודה רבה עקבית.

קבעתי כמה פגישות אישיות עם מישהי שיש לה ניסיון בעבודה עם אנשים עם פוסט טראומה. ללמוד את הטכניקה ושאוכל לעשות בעצמי בהמשך.
מאמינה שלא כל מיינדפולנס יעשה לי טוב, ויש תרגולים שיכולים להחמיר את ההצפה.
היום היה סביר ברוך השם תודה לאל ולכל האלות והאלוהימיות ששומרות עלי לפעמים.
אני שמחה שאת מרגישה שאני חזקה.
יש לי שתי שאלות לשאול אותך.
א. איך מבטאים את שמך? והאם זה שמך האמיתי?
ב. ראיתי שיש תמונה שלך, אבל לא ראיתי שכתוב מי את... האם את נפגעת בעצמך או מטפלת?
בין שכך ובין שכך תודה רבה שאת פה.
נחוץ מאוד.
במיוחד מאוד בימים אלה, שהם כל כך כל כך טריגריים.
תודה
 
תודה רבה רבה עקבית
ו..... טריגר!!!****

רוצה לשתף בעוד זיכרון מציף שחוזר שוב ושוב בימים אלה.
זה קשור להרעבה פיזית.
אחרי ששככה קצת האינטנסיביות של הזיכרון הנורא ההוא המלא אימה, מככב עכשיו הזיכרון של ההרעבה הפיזית, ואיך הם (בני משפחתי) לא באו לתת לי אוכל כאשר הייתי פצועה אחרי תאונת דרכים.
מעניין שאני דווקא לא זוכרת את תחשות הרעב מהימים האלה.
רק את הבושה.
אבל לא את הרעב הפיזי.
הבושה והאימה כיסתה הכול. אפילו כל רגש פיזי. עכשיו אני מבינה.
לפעמים עוד עולים בי רגשות שנאה אליהם. מין גלים כאלה.
לפעמים בחילה ורצון להקיא.
לפעמים עצב כל כך עמוק.
והרבה או תחושה שאני אפס אפסים
או שהעולם כל כך נורא שאני לא רוצה להיות בו.
אבל אני כן רוצה להיות בו
ובוחרת בו כל יום מחדש
ותודה שיש מקום שאני יכולה לכתוב ולשתף בזכרונות המזעזעים שעולים עכשיו.
גם אז הייתי לגמרי לבד.
גם עכשיו אני לבד פיזית.
אבל לבד אחרת.
יש לי אנשים קרובים.
אבל היום הלכתי לסופר ועשיתי קנייה נורא גדולה.
לא יודעת מה קניתי בכל כך הרבה כסף אבל מילאתי את הבית באוכל.
גם בגלל החג וגם בגלל הסגר הצפוי וגם בגלל שמגיע לי שיהיה לי המון אוכל.
ויצאתי עם כאלה רגשי אשמה איומים.
אני רוצה למסור (כמו שאומרים בתוכנית 12 הצעדים שאני משתתפת בהן) את הזכרונות האיומים, את הימים בהם התייחסו אלי כמו אל סמרטוט, כמו אל מישהו שלא ראוי לחיות, שבהם רצו בעצם שאתאבד, ועשו לא מעט כדי להביא אותי לזה.
אני מוסרת את הזכרונות האלה ואני רוצה לשחרר את עצמי מהם.
אני מוסרת את הזכרונות שבהם אבא שלי התנהג באופן משפיל אל אימא שלי, שספגה הכול.
אני מוסרת את ההתעללות הגופנית והנפשית.
אני מוסרת את הזוועה הזאת.
אני מוסרת את הזבל הזה.
אני מבקשת מאלוהים ששמרו אותי איכשהו בחיים בשנים האלה לקחת ממני את הזכרונות האיומים
לא, זה לא ריאלי
להפחית את העוצמה של ההיזכרויות ואת האינטנסיביות
אני מבקשץ מאלוהים לשמור עלי ולתת לי כוחות להמשיך לשמור על עצמי ולדאוג לעצמי
לעזור לי להרגיש ראויה
להמון המון המון שפע:
לשפע של אוכל טעים ובריא שאבחר לי ממנו מעט בכל יום
ולעוד שפעים.
אמן!!!!!!
 
היי עקבית עם חיריק, נעים להכיר:)

כל הכבוד על האומץ ותודה רבה על התמיכה!!!!
 
משתפת - טריגרים מטורפים בימי קורונה *** טריגר

היי.
שמחה לראות שהפורום פועל.
כתבתי פה לפני הרבה מאוד שנים. אולי 15.
ואחרי זה ראיתי שהוא לא היה פעיל.
מאוד מאוד קשה לי בימים אלה.
אני לא בשום מסגרת שקשורה לפגיעה שלי, שתשמור עלי או תכיל אותי, ואני לא נותנת אמון אמיתי ועמוק באף אדם.
הפגיעה שלי אירעה לפני המון שנים, בילדותי ובנעוריי, על ידי אבא שלי.
חלקים אני זוכרת.
חלקים לא.
ביומיום הרגיל אני איכשהו חיה עם זה.
אמנם תמיד קשה לי ללכת לישון ולהיות חסרת שליטה על החלומות והסיוטים, אבל איכשהו אני מסתדרת, גם אם קשה לי לקום בבקרים ולוקח לי בדרך כלל כמה שעות לסדר את הראש על ידי מדיטציות ועוד.
אבל עכשיו אני משתמשת בכל הכלים שמוכרים לי ושאני יודעת מהעבר שעוזרים לי: לעבוד כדי לתת מקום לחלק המקצועי שבי, צ'י קונג, מדיטציה, תפילות, 12 הצעדים, כתיבה - ועדיין אני פשוט גמורה.
מרגישה גמורה.
מחוסלת.
חושבת על התאבדות.
מרגישה שנבלעת בחור השחור.
פלשבקים.
פלשבקים.
פלשבקים.
במיוחד אחד חוזר ומסתער על התודעה שלי שוב ושוב כבר ימים.
אבא שלי.. ואני הולכת לאחור... והוא מתקרב אלי ומחייך... ואני לבד בבית איתו... מה הוא עושה בבית אחרי הצהריים ולבד איתי?.... אני הולכת לאחור והוא מתקרב ומתקרב ומתקרב... והחיוך שלו יש בו משהו מרושע... משהו של... הוא אמר לי מילים קודם... הוא אמר לי... לכן אני נסוגה ממנו... כי המילים שלו... הבטיחו... והפעם זה לא מכות... וזה לא הצלפות ברצועה... הוא אמר... אני שומעת את ההדהוד של המילים באוזניים... אני שומעת... אבל רק את ההדהוד שנשאר מהן... אני הולכת אחורה והוא מתקרב אלי... והוא יתפוס אותי... וזה יהיה הסוף... ואני אמות.... ואני משותקת עומדת שם, גבי אל דלת מרפסת הסלון והוא מתקרב, עוד צעד ועוד צעד, ואני אמות, אני יודעת שאני אמות ואז משהו פוקע בי פתאום ואני צורחת... ליתר דיוק , צרחות יוצאות ממני יוצאות יוצאות יוצאות ואני רצה בבת אחת ואני עוברת אותו ואני פותחת את הדלת ואני בורחת....
ועוד המשך....
וזה חוזר שוב ושוב ואני כל כך אומללה.
לא היו לי כאלה פלשבקים אינטנסיביים ותכופים מזה זמן רב... כבר אולי שנה וחצי שנתיים... ועכשיו הם שוב.... ואין לי כוח להמשיך לחיות... זאת האמת... אני ממשיכה אבל הדיכאון עוטף אותי.. שוב חוסר הכוחות אפילו להתקלח.... לא רוצה להיות נקייה ולא רוצה לחיות... אני נשאבת לחור השחור ואין לי יותר כוח להרים את עצמי ממנו ולטפס בסולם... פשוט כל דבר שאני עושה לא עובד... בבסיס של הכול נמצאים הפלשבקים... נמצא השם .. שהיה לפני המון המון שנים עם איש שכבר הרבה שנים לא חי..... ושום דבר שאני עושה לא עוזר.
אני מבינה שאיכשהו ימי הקורונה מגבירים את הפלשבקים ואת מצב העוררות והחרדה.
אבל מה אני יכולה לעשות כדי להקל על עצמי?
כואב לי באופן תמידי.
ואני כבר מאוד מאוד מותשת מהפלורוסנטים הפלשבקיים בעיניים.
אודה לכל מחשבה, עצה, שיתוף, הזדהות....
כל קצה חוט....
 
רוצה לעדכן שבינתיים יותר טוב...

כשמשתפת את הטריגרים בלי ללבות.... כלומר, בלי להרחיב יותר מדי
ומתרכזת ביומיום. עד כמה שיכולה.
תיפקוד.
קבעתי פגישה ללימוד הטכניקות של מיינדפולנס. מקווה שגם יתמוך.
תודה
 
למעלה