משתפת...
אתמול בערב דיברתי עם בחור חמוד. משום מה היו לו יותר מדי מאפיינים שדומים לאקס אבל רבאק, אם אני נהנית אז למה לא... מה שתרם מאוד זה שהוא יזם את השיחה, משהו שגרם לי להרגיש שוב. קמתי בבוקר ו... החוויה המוכרת מלפני שנים, של הדחקה, חזרה- פתאום, חשבתי עליו אבל הוא היה כמו זיכרון רחוק, קצת לא נעים, אך מעוקר מרגשות. הרגשתי שאני יכולה לטרוף את העולם... ממש כך. שאני יכולה לצאת לדייט, בלי לחץ כמובן, וגם אם הדייט ייכשל אני עדיין ארגיש טוב עם עצמי. ואז הנה מה שקרה במהלך היום- התחלתי את הבוקר בשיחה עם מישהו שגר במעונות לידי. הייתי במצב רוח ממש טוב, שנונה/ מעניינת וכו'. ואז השיחה התחילה לעבור לפסים יותר אישיים, ומפה לשם כבר הגעתי ללהעביר על עצמי ביקורת ולהצטער על 20 אלמנטים שונים מהחיים שלי. המשכתי לעבודה (מעבדה) וכבר אז התחיל לי זומזוםזום בראש, בלאגן של רגשות ומחשבות. בעבודה גיליתי ש... עדיין משעמם לי כמו בימים הטובים של הדיכאון. הייתי חודשיים באוף בגלל מבחנים ואז בגלל הדיכאון ועכשיו כשחזרתי גיליתי את גודל ההזנחה שהשארתי מאחוריי וכמה שאין זמן לכפר ולתקן. הלכתי לשבת בשירותים ולדבר לעצמי (הרגל שפיתחתי לי לאחרונה- מקום שקט שאפשר בד"כ להניח בו את הראש ולישון בלי שיסתכלו עליך מוזר ולאחרונה גם לחשוב את כל המחשבות ולקבל כוח להמשיך), ואז במתכונת המצב רוח הטוב והביטחון העצמי תפסתי את עצמי, יצאתי מהשירותים והלכתי לנסות "לתקן". היוזמה ניתקלה בקיר כמובן. עשיתי את המינימום שאפשר ועפתי משם. משם והלאה המצב רוח שלי נפל ברמות אפילו יותר קשות מלפני היום בבוקר- הגעתי ושום דבר לא משך אותי לעשייה כמו בבוקר. הגעתי למצב שאני נופלת למיטה ולא יודעת איך אני קמה. הגעתי למצב שאני מתקשרת לחבר האחרון שנפרדתי ממנו (לא האקס המיתולוגי חלילה!) ומוציאה עליו את העצבים. לא ייאמן אבל אני במצב טיפה יותר טוב אחרי שחברה שלי דיברה איתי. אבל עדיין... התחושה הזו שאם לא היינו רבים לפני שבוע היינו עוד בקשר והוא היה מגלה בזמן ובקצב שלו מי אני ומה אני ורוצה שוב... לנסות... משגעת אותי ברמות. עכשיו זה דקירה, לפני שעה מפלה שאין כדוגמתה.
אתמול בערב דיברתי עם בחור חמוד. משום מה היו לו יותר מדי מאפיינים שדומים לאקס אבל רבאק, אם אני נהנית אז למה לא... מה שתרם מאוד זה שהוא יזם את השיחה, משהו שגרם לי להרגיש שוב. קמתי בבוקר ו... החוויה המוכרת מלפני שנים, של הדחקה, חזרה- פתאום, חשבתי עליו אבל הוא היה כמו זיכרון רחוק, קצת לא נעים, אך מעוקר מרגשות. הרגשתי שאני יכולה לטרוף את העולם... ממש כך. שאני יכולה לצאת לדייט, בלי לחץ כמובן, וגם אם הדייט ייכשל אני עדיין ארגיש טוב עם עצמי. ואז הנה מה שקרה במהלך היום- התחלתי את הבוקר בשיחה עם מישהו שגר במעונות לידי. הייתי במצב רוח ממש טוב, שנונה/ מעניינת וכו'. ואז השיחה התחילה לעבור לפסים יותר אישיים, ומפה לשם כבר הגעתי ללהעביר על עצמי ביקורת ולהצטער על 20 אלמנטים שונים מהחיים שלי. המשכתי לעבודה (מעבדה) וכבר אז התחיל לי זומזוםזום בראש, בלאגן של רגשות ומחשבות. בעבודה גיליתי ש... עדיין משעמם לי כמו בימים הטובים של הדיכאון. הייתי חודשיים באוף בגלל מבחנים ואז בגלל הדיכאון ועכשיו כשחזרתי גיליתי את גודל ההזנחה שהשארתי מאחוריי וכמה שאין זמן לכפר ולתקן. הלכתי לשבת בשירותים ולדבר לעצמי (הרגל שפיתחתי לי לאחרונה- מקום שקט שאפשר בד"כ להניח בו את הראש ולישון בלי שיסתכלו עליך מוזר ולאחרונה גם לחשוב את כל המחשבות ולקבל כוח להמשיך), ואז במתכונת המצב רוח הטוב והביטחון העצמי תפסתי את עצמי, יצאתי מהשירותים והלכתי לנסות "לתקן". היוזמה ניתקלה בקיר כמובן. עשיתי את המינימום שאפשר ועפתי משם. משם והלאה המצב רוח שלי נפל ברמות אפילו יותר קשות מלפני היום בבוקר- הגעתי ושום דבר לא משך אותי לעשייה כמו בבוקר. הגעתי למצב שאני נופלת למיטה ולא יודעת איך אני קמה. הגעתי למצב שאני מתקשרת לחבר האחרון שנפרדתי ממנו (לא האקס המיתולוגי חלילה!) ומוציאה עליו את העצבים. לא ייאמן אבל אני במצב טיפה יותר טוב אחרי שחברה שלי דיברה איתי. אבל עדיין... התחושה הזו שאם לא היינו רבים לפני שבוע היינו עוד בקשר והוא היה מגלה בזמן ובקצב שלו מי אני ומה אני ורוצה שוב... לנסות... משגעת אותי ברמות. עכשיו זה דקירה, לפני שעה מפלה שאין כדוגמתה.
