מתאבלת על חייה שאבדו בעודה בחיים
אחרי הרבה מאוד זמן של השתתפות פאסיבית בפורום, החלטתי לכתוב. זה מאוד קשה לי, אבל כנראה יותר קשה זה להרגיש לבד ובחוסר אונים מול המחלה של אמא. אנחנו 3 בנות לאמא צעירה בת 66, גרושה הגרה לבדה, שלפני 5, 6 שנים התחילו להופיע סימנים ראשונים מאוד מעורפלים של המחלה. לפני כשלוש שנים התחלנו טיפול תרופתי של ממורית ולפני כמה חודשים עברנו לממוקס, אחרי שהגענו למסקנה עם הפסיכוגריאטר שהממורית "כבר לא עובדת". בנוסף היא מקבלת לאורך כל התקופה תרופות אנטי-חרדתיות, ובאחרונה אף תרופה נגד מחשבות-שווא. יש התדרדרות גדולה מאוד בזיכרון של אמא, אבל עם זה יכולנו לחיות. לפעמים, בעבר, אפילו אמא היתה מתבדחת על מצב זכרונה. אבל בחודשים האחרונים המצב הפך בלתי אפשרי. אמא, אשה גאה ומאוד עקשנית, מסרבת להכיר במצבה. לא מוכנה לקבל את העובדה שאסור לה לנהוג יותר במכונית, ובעצם אינה יכולה עוד להמשיך ולגור לבד: לאחרונה היא מאוד מוזנחת (היתה אשה מאוד מטופחת), עלתה במשקל ואין לה ענין בחיים. היא כל כך צעירה ובעצם יכלה לעשות הכל: איני מדברת על חוגי ברידג', אבל היא מנויה לקאנטרי והיתה יכולה להשתתף בחוגי ספורט, אמנות וכדומה. אין לה ענין בדבר. בחודשים האחרונים היא רק בוכה וכועסת על בדידותה. ההתדרדרות כוללת ירידה קשה מאוד בזיכרון: יש רגעים שאפשר לנהל שיחה בת 5 דקות, שבו הוא מדברת לעניין, ומיד בהמשך השיחה, היא לא זוכרת שאמרה דברים מסוימים, או שנושא השיחה כבר עלה. אבל, מה שקשה ביותר זה דיכאון חזק מאוד, אי רצון להמשיך ולחיות מצד אחד, ותוקפנות, אגרסיה וכעסים חזקים מאוד על כל מי שסביבה. מצד אחד אין לה כמעט יותר חברים, כי כולם התרחקו ממנה. לאף אחד מ"חבריה/חברותיה" לא היתה סבלנות לאשה ששואלת כל הזמן את אותן השאלות, כאילו לא ענו לה מעולם. אם יש אנשים מחבריה שעדיין בקשר איתה, הקשר הוא נדיר ביותר (נפגשים פעם בחודש-חודשיים), ובעצם היא מאוד בודדה. היא מלאת כעסים על מצבה. היא כאילו מתאבלת על חייה שאבדו בעודה בחיים. היא מודעת אבל מכחישה כל הזמן. יש רגעים שהיא מאיימת שאיננו בנותיה יותר, ויש רגעים בהם היא אומרת שאנחנו הבנות הטובות ביותר. זה יכול לבוא בימים שונים ובשעות מסוימות – ואין אנחנו יודעות מתי היא תהיה אגרסיבית, צעקנית ותוקפנית ומתי היא תהיה רכה, בוכיה ודכאונית. באופן כללי היא מסרבת לכל "פיתרון" או הקלה. בזמן האחרון מאיימת "לפטר" את האשה שבאה לתת לה תרופות כל בוקר (בלילה נוטלת את התרופות לבדה). ברור לנו שיקל עליה מאוד שמישהי תגור איתה (עדיין לא קיבלנו שום אישורים מביטוח לאומי, שבעבר כמובן התכחש למצבה) אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. יתרה מכך, גם על מתנדבת/עובדת שתבקר אותה ותצא איתה לטיול בפארק, לקולנוע או לתיאטרון היא לא מוכנה לשמוע. היא לא רוצה מישהי שתבשל לה – לא רוצה דבר. כי אם תסכים, הרי זה שהיא מכירה במצבה! אגב, על בית אבות אין מה לדבר איתה. גם על זה היא לא מוכנה לשמוע. אנחנו בנותיה מרגישות מאוד חסרות אונים ומבועתות ממצבה המיתדרדר. יכולתי לכתוב עוד ועוד כמובן, אבל אני מרגישה שתיארתי מספיק בפרטים כדי לקבל כאן בפורום תמיכה ואולי רעיונות.
אחרי הרבה מאוד זמן של השתתפות פאסיבית בפורום, החלטתי לכתוב. זה מאוד קשה לי, אבל כנראה יותר קשה זה להרגיש לבד ובחוסר אונים מול המחלה של אמא. אנחנו 3 בנות לאמא צעירה בת 66, גרושה הגרה לבדה, שלפני 5, 6 שנים התחילו להופיע סימנים ראשונים מאוד מעורפלים של המחלה. לפני כשלוש שנים התחלנו טיפול תרופתי של ממורית ולפני כמה חודשים עברנו לממוקס, אחרי שהגענו למסקנה עם הפסיכוגריאטר שהממורית "כבר לא עובדת". בנוסף היא מקבלת לאורך כל התקופה תרופות אנטי-חרדתיות, ובאחרונה אף תרופה נגד מחשבות-שווא. יש התדרדרות גדולה מאוד בזיכרון של אמא, אבל עם זה יכולנו לחיות. לפעמים, בעבר, אפילו אמא היתה מתבדחת על מצב זכרונה. אבל בחודשים האחרונים המצב הפך בלתי אפשרי. אמא, אשה גאה ומאוד עקשנית, מסרבת להכיר במצבה. לא מוכנה לקבל את העובדה שאסור לה לנהוג יותר במכונית, ובעצם אינה יכולה עוד להמשיך ולגור לבד: לאחרונה היא מאוד מוזנחת (היתה אשה מאוד מטופחת), עלתה במשקל ואין לה ענין בחיים. היא כל כך צעירה ובעצם יכלה לעשות הכל: איני מדברת על חוגי ברידג', אבל היא מנויה לקאנטרי והיתה יכולה להשתתף בחוגי ספורט, אמנות וכדומה. אין לה ענין בדבר. בחודשים האחרונים היא רק בוכה וכועסת על בדידותה. ההתדרדרות כוללת ירידה קשה מאוד בזיכרון: יש רגעים שאפשר לנהל שיחה בת 5 דקות, שבו הוא מדברת לעניין, ומיד בהמשך השיחה, היא לא זוכרת שאמרה דברים מסוימים, או שנושא השיחה כבר עלה. אבל, מה שקשה ביותר זה דיכאון חזק מאוד, אי רצון להמשיך ולחיות מצד אחד, ותוקפנות, אגרסיה וכעסים חזקים מאוד על כל מי שסביבה. מצד אחד אין לה כמעט יותר חברים, כי כולם התרחקו ממנה. לאף אחד מ"חבריה/חברותיה" לא היתה סבלנות לאשה ששואלת כל הזמן את אותן השאלות, כאילו לא ענו לה מעולם. אם יש אנשים מחבריה שעדיין בקשר איתה, הקשר הוא נדיר ביותר (נפגשים פעם בחודש-חודשיים), ובעצם היא מאוד בודדה. היא מלאת כעסים על מצבה. היא כאילו מתאבלת על חייה שאבדו בעודה בחיים. היא מודעת אבל מכחישה כל הזמן. יש רגעים שהיא מאיימת שאיננו בנותיה יותר, ויש רגעים בהם היא אומרת שאנחנו הבנות הטובות ביותר. זה יכול לבוא בימים שונים ובשעות מסוימות – ואין אנחנו יודעות מתי היא תהיה אגרסיבית, צעקנית ותוקפנית ומתי היא תהיה רכה, בוכיה ודכאונית. באופן כללי היא מסרבת לכל "פיתרון" או הקלה. בזמן האחרון מאיימת "לפטר" את האשה שבאה לתת לה תרופות כל בוקר (בלילה נוטלת את התרופות לבדה). ברור לנו שיקל עליה מאוד שמישהי תגור איתה (עדיין לא קיבלנו שום אישורים מביטוח לאומי, שבעבר כמובן התכחש למצבה) אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. יתרה מכך, גם על מתנדבת/עובדת שתבקר אותה ותצא איתה לטיול בפארק, לקולנוע או לתיאטרון היא לא מוכנה לשמוע. היא לא רוצה מישהי שתבשל לה – לא רוצה דבר. כי אם תסכים, הרי זה שהיא מכירה במצבה! אגב, על בית אבות אין מה לדבר איתה. גם על זה היא לא מוכנה לשמוע. אנחנו בנותיה מרגישות מאוד חסרות אונים ומבועתות ממצבה המיתדרדר. יכולתי לכתוב עוד ועוד כמובן, אבל אני מרגישה שתיארתי מספיק בפרטים כדי לקבל כאן בפורום תמיכה ואולי רעיונות.
