אגב, מבחינת התמודדות, מאוד בכללי אפשר להגיד
שתמיד היינו מאוד פתוחים בבית בנושא האימוץ מצד אחד, אבל לא שמנו עליו דגש ולא עשינו ממנו עניין מצד שני. תמיד התייחסנו לבת המאומצת בדיוק כמו לאחים שלה, וציפינו ממנה לא פחות (ולא יותר, כמובן) מאשר מכל אחד מהם. אין פירושו של דבר שבכל מצב נקטנו באותה גישה עם כל אחד מהילדים - כי לכל אחד האופי שלו והצרכים שלו, אבל במסגרת ההכרה בצרכים האינדיבידואליים, הם תמיד ידעו שאנו מצפים מהם לעשות את המיטב בהתאם ליכולות שלהם, ובטח ובטח שלא עשינו הנחות בגלל אימוץ. אני דווקא מאמינה שבמקרה שלה זה תרם לכך שהיא לא גדלה עם תחושה שהיא חריגה בצורה כלשהי או עם ספקות בקשר למעמד או לשייכות שלה למשפחה ולסביבה, אף על פי שהיא המאומצת היחידה גם במשפחה וגם, עד כמה שידוע לי, בקרב חבריה.
