"הרחבת המודעות ותשומת לב ההורים"
"יחסים האתגר" - "הורים ומתאמנים" "הרחבת המודעות ותשומת לב ההורים" – מאת עינת גבע פרק א': "כוחן של מילים" לא פעם מוצאים הורים את עצמם מעוניינים לחלוק ביניהם מידע כזה או אחר . בעוד ילדיהם, צעירים ובני נוער כאחד, נוכחים בסיטואציה. מה עושים? לעיתים קרובות בלי משים מתייחסים אליהם כאל נראים ואינם שומעים , או שומעים ולא מבינים. הורים נוהגים בדרכים יצירתיות כמו מעבר לשפה זרה. נסו להיזכר בסיטואציה דומה שהייתה מנת חלקכם. איך הרגשתם? מה חשבתם? האם רציתם להמשיך להיות במקום או להיעלם ברוב עלבון וכעס? לרוב חוויה מסוג זה מותירה משקע רגשי שלילי, להוציא מקרים בהם זכה הילד ברבות הימים בשפה נוספת. מצבים דומים שחוזרים על עצמם מצטרפים לשרשרת חוויות שפועלות בניגוד למסרים שהיינו רוצים להעביר ."אתה רצוי, נוכחותך חשובה ורצויה לנו." מחשבות אמפאטיות הלוקחת בחשבון את רגשות הילד ואת מטרותינו החינוכיות הכוללות:טיפוח דימוי עצמי איתן בעיני הילד, הגברת תחושת הערך והמשמעות החברתית שלו וחיזוק הקשר ורוח הצוות הביתית. ידריכו אותנו ,ינווטו את בחירותינו ודרכנו ,יסייעו לנו לעמוד בפני פיתויים רגעיים ולחשוב רחוק. פרק ב': "אל תדון בו בנוכחותו" ברצוני להפנות את תשומת ליבנו להתנהלות שגרתית נוספת שעלולה להיות לרועץ ולהחטיא את כוונותינו. לעיתים תכופות אנו נוהגים כאילו היו ילדינו חרשים. מדברים עליהם בנוכחותם .מספרים אודותיהם ,מעריכים את תכונותיהם, ועוסקים בניבוי עתידם. "אהרון נולד חמוץ פנים. הוא רואה שחורות מלידה.תמיד היה ותמיד יהיה כזה.אם תיתן לו חצי כוס מים,יראה רק את החצי הריק. בני ,לעומתו, תמיד מלא תקווה.אם מצא זבל יחפש את הסייח. אי אפשר לרפות את ידיו הוא יגיע רחוק.עדה אינה דומה לא לזה ולא לזה. היא טיפוס חולמני.היא דומה לדודתה רחל.היא חיה בעולם של עצמה." ("בין הורים לבני עשרה"-חיים גינות עמוד 35). ילדים ומתבגרים רגישים לשיח כזה. אוזניהם כרויות, גם כאשר נדמה לנו שהם נטועים בשלהם. אנו מקיימים דיונים בסגנון זה בשיחות חולין, בטלפון עם בני משפחה וחברים, סמוך לארגז החול ועם הורים בהמתנה עם הנער לבדיקות בקופת חולים ובמסדרונות בית ספר התיכון טרם כניסה לאספת הורים. כהורים נבונים ומכוונים להתפתחות מיטבית של ילדינו סומא עלינו לגלות ערנות גבוהה, להתאים את דברינו ולפתח את מיומנות הדיבור. למילים יש כוח לרומם,לבנות ולהרוס. חז"ל לימדו אותנו ש "חיים ומוות ביד הלשון". לכן, מומלץ בחום : לא להעריך את התכונות כאפלות או זורחות, לא להשוות בין אחים ובין חברים, לא להטביע חותם מקבע ומתייג "אתה עצלן","אתה פזרן"," דנה חולמנית חסרת תקנה". ילדים נוטים להגשים בחייהם את התפקידים ש"הועדו" להם הוריהם. הבודהא ראה בדיבור מעין גרזן ,כלי המאפשר דיוק ועוצמה,אך גם נשק המסוגל לזרוע הרס רב, הוסיף לדבריו גם ארס רב. אני מציעה לשנן ולזכור שלנבואות יש יכולת פלאית להגשים את עצמן. נבואות של הורים הן תחזית די מדויקת בהיותנו דמויות משמעותיות, חשובות ומשפיעות על ילדינו. רעיון עתיק יומין זה יסייע לנו ההורים לבקרה, לסינון וברירת האמירות בכל רגע נתון. כל פעם שנפתח את הפה נוכל להאיר במילים מרפאות, לרכך את נימת קולנו. הילד שאליו/עליו נדבר יחוש בהבדל. השמטה או תוספת של פרט אחד קטן, עשויה לתאר את האדם שאני מציגה באור יקרים. מורכב? אכן כן , זו האומנות. מזמינה אתכם לאמן את שרירי הדיבור . לרשותנו כלי יעיל וחיוני ביחסי אנוש. בחירת המילים בתבונה תיטיב עם אהובנו לאורך זמן. תוכלו לשתף ולהתלבט איתי בפורום ולמקד את כולנו בשכלול המיומנות. עינת גבע, יועצת משפחתית. פרק ג': שמעו סיפור האגדה מספרת על מלך שסבל ממחלה נדירה, וכמעט בלתי ניתנת לריפוי. התרופה היחידה למחלתו הייתה כוס של חלב לביאות. היה זה צו קשה לביצוע, ואפילו האמיצים שבין חייליו רעדו מפחד למחשבה על כך. אדם אחד, אמיץ מאוד, התנדב להציל את חיי המלך, ובחכמה רבה, הצליח להשיג חלב מלביאה. באותו לילה, לאחר שהניח את המנה היקרה במקום מבטחים והלך לישון, התחילו איבריו של האביר רב העוז להתווכח. כל אחד מחלקי גופו טען שהכבוד על ביצוע מעשה גבורה זה מגיע לו. בזה אחר זה, התרברבו המוח, הרגליים, הידיים, העיניים והאוזניים על חשיבותם העליונה בביצוע המשימה, ואז נפתח הפה ואמר: "אני טוען שאני לבדי אחראי להצלחת משימה זו. יש לי את הכוח לזכות אותנו בפרס הגדול, או, אם ארצה בכך, לגרום למותנו". שאר חלקי הגוף הגיבו בבוז למילותיו השחצניות של הפה, אך למחרת בבוקר הם נוכחו, לצערם הרב, בצדקתו. כשהגיעה העת להביא למלך את חלב הלביאה, טען הפה שמדובר בחלב כלבה. המלך זעם, ודן מייד את האביר הנדהם למוות. אך לאחר שהוכיח את טענתו, חזר בו הפה מדבריו, והציל את המצב באומרו, כי סבל מאי שפיות זמנית, והתעקש על כך שהחלב הוא אכן חלב לביאה. המלך שתה את החלב והחלים. מוסר ההשכל של המשל ברור. "חיים ומוות ביד הלשון". הפה מצטייר ככלי רב עוצמה. הוא יכול לרפא ויכול לפגוע. הוא יכול לעודד ויכול לייאש. מפאת כוחו העצום של הדיבור יש להשתמש בו בצורה זהירה ומיומנת. עינת גבע, מכון אדלר.
