מתבגרת
את נוסעת במכונית אל העצמאות שלך אימא ואבא מלווים אותך וגם אחותך הקטנה כולם עומדים בתחנה נותנים נשיקה ואת עולה על האוטובוס עכשיו את לבד. את מגיעה לבסיס, את מקבלת מדים ירוקים. חבורה של סדיסטיות צועקות עלייך משפילות ואת בהלם. את חוזרת הביתה, לסוף שבוע קצרצר ואת מרגישה פתאום קצת אחרת. את מחכה לרכבת, הפעם לבד. פספסת, איחרת. את תמיד מאחרת בהתבגרות שלך. איש חביב מנסה לומר לך איך מגיעים מוצאת לך אבני דרך. פתאום את מבינה, שאימא ואבא כבר לא כאן כל הזמן פתאום את מבינה, שאת גדלה בבת אחת. את מגיעה לבסיס, מצדיעה למפקדת. יורדות קצת דמעות, שאת פוחדת לנגב. כי אסור לזוז, באמצע ה-ח'. וכואב לך היחס הקר מציק לך הזלזול בבני אדם. קשה לך להבין שלהתבגר, זה לפעמים מאוד לבד. זורקים לך נשק, לתוך ידיים רועדות ומחייבים אותך לירות. את לא רוצה. וקצת מפספסת בהתחלה מבוהלת. אבל יש בזה משהו מתוק. את מרגישה קצת יותר, חזקה. חזקה אבל מפוחדת ממה שאת הופכת להיות. את עומדת בשמש עם כומתה על הראש הם שרים את התקווה "להיות עם חופשי בארצנו" אבל את, מרגישה כל כך כלואה במקום הציוני הזה. ואת רוצה לדבר ואת רוצה לספר ואת רוצה לבקש יחס קצת אחר. הם כל כך אטומים. ואת רוצה שיבינו ואת רוצה שיפסיקו רק לכעוס כל הזמן. ואת רואה אותן צוחקות לפעמים ומסתירות שלא נראה שגם הן מסוגלות להרגיש. זה מחמם לך את הלב מעט לראות עליהן חיוך זה גורם לך לחשוב שיש בהן צלם אנוש. ואת יושבת בבית עכשיו- חזרת לעוד שבת. את חושבת, על איך כאב שזרקו אותך ככה אל תוך המים הסוערים אבל מרגישה חזקה על שאת לא טובעת ואיך שהזמן עובר את רק מרגישה שאת קרובה יותר אל החוף. מרגישה שבינתיים, את מתחזקת בדרך מחזקת כל שריר כשמניעה את הגוף לעבר החוף את מתחזקת. את מתבגרת, והפעם בעצמך. את מסתכלת במראה ואת קצת שונה לך. את קצת אחרת. את קצת יותר חזקה את יותר משופשפת את קצת.... קצת יותר... שבת שלום
את נוסעת במכונית אל העצמאות שלך אימא ואבא מלווים אותך וגם אחותך הקטנה כולם עומדים בתחנה נותנים נשיקה ואת עולה על האוטובוס עכשיו את לבד. את מגיעה לבסיס, את מקבלת מדים ירוקים. חבורה של סדיסטיות צועקות עלייך משפילות ואת בהלם. את חוזרת הביתה, לסוף שבוע קצרצר ואת מרגישה פתאום קצת אחרת. את מחכה לרכבת, הפעם לבד. פספסת, איחרת. את תמיד מאחרת בהתבגרות שלך. איש חביב מנסה לומר לך איך מגיעים מוצאת לך אבני דרך. פתאום את מבינה, שאימא ואבא כבר לא כאן כל הזמן פתאום את מבינה, שאת גדלה בבת אחת. את מגיעה לבסיס, מצדיעה למפקדת. יורדות קצת דמעות, שאת פוחדת לנגב. כי אסור לזוז, באמצע ה-ח'. וכואב לך היחס הקר מציק לך הזלזול בבני אדם. קשה לך להבין שלהתבגר, זה לפעמים מאוד לבד. זורקים לך נשק, לתוך ידיים רועדות ומחייבים אותך לירות. את לא רוצה. וקצת מפספסת בהתחלה מבוהלת. אבל יש בזה משהו מתוק. את מרגישה קצת יותר, חזקה. חזקה אבל מפוחדת ממה שאת הופכת להיות. את עומדת בשמש עם כומתה על הראש הם שרים את התקווה "להיות עם חופשי בארצנו" אבל את, מרגישה כל כך כלואה במקום הציוני הזה. ואת רוצה לדבר ואת רוצה לספר ואת רוצה לבקש יחס קצת אחר. הם כל כך אטומים. ואת רוצה שיבינו ואת רוצה שיפסיקו רק לכעוס כל הזמן. ואת רואה אותן צוחקות לפעמים ומסתירות שלא נראה שגם הן מסוגלות להרגיש. זה מחמם לך את הלב מעט לראות עליהן חיוך זה גורם לך לחשוב שיש בהן צלם אנוש. ואת יושבת בבית עכשיו- חזרת לעוד שבת. את חושבת, על איך כאב שזרקו אותך ככה אל תוך המים הסוערים אבל מרגישה חזקה על שאת לא טובעת ואיך שהזמן עובר את רק מרגישה שאת קרובה יותר אל החוף. מרגישה שבינתיים, את מתחזקת בדרך מחזקת כל שריר כשמניעה את הגוף לעבר החוף את מתחזקת. את מתבגרת, והפעם בעצמך. את מסתכלת במראה ואת קצת שונה לך. את קצת אחרת. את קצת יותר חזקה את יותר משופשפת את קצת.... קצת יותר... שבת שלום