מתגעגעת לאבא(יכול להיות טריגר)
רציתי קצת לשתף אותכם.
רע לי. ניסיתי לישון ונזכרתי באבא. אני ואחי ממשייכם לישון בסלון ואני ישנה על המיטה המיוחדת של אבא (מיטת כמו בית חולים מתכוננת).
אבא שלי ניפטר לפני 4 חודשים מרשלנות רפואית. לא משנה מה אני לא מוצאת עורך דין שיעזור לי לתבוע את ניקמתי בבית החולים הזה.
כולם פחדנים מידי.אבא שלי הוא בן אדם מדהים. מגיל צעיר הוא גידל אותי ולימד אותי הכול. אפילו על מחזור וכדומה.
כול החברות שלי היו באות אליו כדי שיסביר להם מה זה מחזור ועל כל הבעיות שהיו להם עם ההורים שלהם.
אבא שלי לעולם לא אפלה ביני לבין אחי. הוא תמיד היה גאה בי. אני זוכרת פעם אחת כשהייתי קטנה באתי אליו בערב שיפתח לי את כל הקשרים בשיער הארוך שהיה לי כי הרי אמא שלי תתעצבן על זה שיש לי קשרים. והוא ישב איזה שעה שעתיים פותח לי את כל הקשרים בידיים בלי להכאיב.
גם כשהתחילה לי האוסידי והגעתי למצבים נוראים אבא שלי אמר שלא משנה מה יהיה ומה אני אעשה עצם הקיום שלי אפילו אם אני לא עושה כלום, עצם הקיום שלי נותן לו כוח. בניגוד למה שאומרים הפסיכולוגים למשפחה להתנגד לטקסים של האוסידי אבי מעולם לא אמר לי לא.
הוא ידע שאני אתגבר על זה ונתן לי את כל הזמן שבעולם. אבא שלי אמר לי שלא משנה מה אני אעשה הוא תמיד גאה בי.
הוא אהב את השיער הארוך שלי ואמר שהוא חושב שאנ י האישה הכי יפה בעולם. ביום שהוא ניפטר וחזרנו מהבית חולים לקחתי מספריים וגזרתי את השיער.
כשאמא עברה לגור עם הוריה אחרי שסבי ניפטר אבא גידל אותנו.
גם כשלא היה שום כסף בבית אבא מעולם לא החסיר לנו דבר.
אבי היה חולה סכרת. בשנים האחרונות הוא עבר כריתת שתי הרגליים. אני חושבת שזה מה שהכניס אותו המון לדיכאונות.
הוא היה יושב במיטה(איפה שאני ישנה עכשיו) ורק במחשב כי לרדת לכסא גלגלים היה סיפור כל פעם מחדש.
הייתי מחליפה לו את התחבושת על הרגל לפני שכרתו אותה ולמרות שהיא השחירה והרגל הרקיבה ונהיתה שחורה , לא ניגעלתי למרות האוסידי שלי כי זה אבא שלי.
ביום שהכול קרה אבא כמה ימים היה מאוד עייף. בלילה הערנו אותו בכוח שיאכל משהו. והוא נירדם ואני בכיתי כי פחדתי שמשהו עומד לקרות.
בבוקר הוא לא התעורר והשפתיים שלו נהיו כחולות. רצנו לבית חולים והצליחו ליצב אותו ואחרי שבועיים הוא התעורר והיה עירני לגמרי.
הבעיה שעשו לו ניתוח שהכניסו לו צינור לגרון. המצב היה טוב למרות שאבא בכה כמה פעמים כי לקחו לו את יכולת הדיבור.
הבטחתי לו שהוא יצא מזה ויחזור לדבר ואז נחזור הביתה ונעשה לאט לאט תוטבות לרגליים והוא יחזור ללכת. תמיד האמנתי שכך יהיה.
העבירו אותו מהטיפול הנימרץ לשיקום והוא היה עירני לגמרי אמר שלום לאחיות אפילו בלי קול.
סיפרתי לו בגאווה שהדחיה שהיתה לי מדודה שלי נעלמה ואני יכולה לגעת במה שהיא מביאה. הוא חייך.
יום למחרת התקשרו מבית החולים שנבוא מהר כי המצב הדרדר והחזירו את אבא לבית חולים. אחרי יומיים שאמרו שהגוף שלו נאבק בחייד הוא מת.
ועכשיו אני לבד!!!!!!!!!!!
אבא שלי היה חיי כול חיי.
נכון אמא עברה לגור איתנו אבל מבחינתי היחיד שנאר לי בחיים זה אחי הגדול. בלעדיו באמת הייתי שוקלת להתאבד.
עכשיו אני יושבת ובוכה ומתגעגעת. מתגעגעת לחיבוק שלו, לחיוך שלו, לעצם הנוחכות שלו. אני לא יודעת מה לעשות.
אני קמה לפעמים עם אנרגיות ליום חדש ועצם זה שאני עסוקה כל הזמן באיך לחיות עם הבעיות הכלכליות הקשות שלנו
אני עדיין ניזכרת ובוכה. אוי אבא אני מתגעגעת.
אפילו הבנות שהיו מגיבות פעם שהייתי כותבת בבלוג כבר לא מגיבות ואני מרגישה יותר לבד בגלל זה.
רק אחי נישאר לי, אוני מפחדת עשיו שיקרה לו משהו.מישהו יודע על אולי עורך דין לא פחדן שיכול לעזור לנו לתבוע את הבית חולים על רשלנות רפואית?
אני לא עושה את זה בגלל הכסף ממש לא, אני עושה את זה כדי לנקום.
לנקום לחולרות האלו שלקחו לי את אבי ממני.
תודה על ההקשבה שלכם כהנא (שזה שם שאבי בחר לי, הוא מסמל כוהנת מרפאה או לוחמת).
רציתי קצת לשתף אותכם.
רע לי. ניסיתי לישון ונזכרתי באבא. אני ואחי ממשייכם לישון בסלון ואני ישנה על המיטה המיוחדת של אבא (מיטת כמו בית חולים מתכוננת).
אבא שלי ניפטר לפני 4 חודשים מרשלנות רפואית. לא משנה מה אני לא מוצאת עורך דין שיעזור לי לתבוע את ניקמתי בבית החולים הזה.
כולם פחדנים מידי.אבא שלי הוא בן אדם מדהים. מגיל צעיר הוא גידל אותי ולימד אותי הכול. אפילו על מחזור וכדומה.
כול החברות שלי היו באות אליו כדי שיסביר להם מה זה מחזור ועל כל הבעיות שהיו להם עם ההורים שלהם.
אבא שלי לעולם לא אפלה ביני לבין אחי. הוא תמיד היה גאה בי. אני זוכרת פעם אחת כשהייתי קטנה באתי אליו בערב שיפתח לי את כל הקשרים בשיער הארוך שהיה לי כי הרי אמא שלי תתעצבן על זה שיש לי קשרים. והוא ישב איזה שעה שעתיים פותח לי את כל הקשרים בידיים בלי להכאיב.
גם כשהתחילה לי האוסידי והגעתי למצבים נוראים אבא שלי אמר שלא משנה מה יהיה ומה אני אעשה עצם הקיום שלי אפילו אם אני לא עושה כלום, עצם הקיום שלי נותן לו כוח. בניגוד למה שאומרים הפסיכולוגים למשפחה להתנגד לטקסים של האוסידי אבי מעולם לא אמר לי לא.
הוא ידע שאני אתגבר על זה ונתן לי את כל הזמן שבעולם. אבא שלי אמר לי שלא משנה מה אני אעשה הוא תמיד גאה בי.
הוא אהב את השיער הארוך שלי ואמר שהוא חושב שאנ י האישה הכי יפה בעולם. ביום שהוא ניפטר וחזרנו מהבית חולים לקחתי מספריים וגזרתי את השיער.
כשאמא עברה לגור עם הוריה אחרי שסבי ניפטר אבא גידל אותנו.
גם כשלא היה שום כסף בבית אבא מעולם לא החסיר לנו דבר.
אבי היה חולה סכרת. בשנים האחרונות הוא עבר כריתת שתי הרגליים. אני חושבת שזה מה שהכניס אותו המון לדיכאונות.
הוא היה יושב במיטה(איפה שאני ישנה עכשיו) ורק במחשב כי לרדת לכסא גלגלים היה סיפור כל פעם מחדש.
הייתי מחליפה לו את התחבושת על הרגל לפני שכרתו אותה ולמרות שהיא השחירה והרגל הרקיבה ונהיתה שחורה , לא ניגעלתי למרות האוסידי שלי כי זה אבא שלי.
ביום שהכול קרה אבא כמה ימים היה מאוד עייף. בלילה הערנו אותו בכוח שיאכל משהו. והוא נירדם ואני בכיתי כי פחדתי שמשהו עומד לקרות.
בבוקר הוא לא התעורר והשפתיים שלו נהיו כחולות. רצנו לבית חולים והצליחו ליצב אותו ואחרי שבועיים הוא התעורר והיה עירני לגמרי.
הבעיה שעשו לו ניתוח שהכניסו לו צינור לגרון. המצב היה טוב למרות שאבא בכה כמה פעמים כי לקחו לו את יכולת הדיבור.
הבטחתי לו שהוא יצא מזה ויחזור לדבר ואז נחזור הביתה ונעשה לאט לאט תוטבות לרגליים והוא יחזור ללכת. תמיד האמנתי שכך יהיה.
העבירו אותו מהטיפול הנימרץ לשיקום והוא היה עירני לגמרי אמר שלום לאחיות אפילו בלי קול.
סיפרתי לו בגאווה שהדחיה שהיתה לי מדודה שלי נעלמה ואני יכולה לגעת במה שהיא מביאה. הוא חייך.
יום למחרת התקשרו מבית החולים שנבוא מהר כי המצב הדרדר והחזירו את אבא לבית חולים. אחרי יומיים שאמרו שהגוף שלו נאבק בחייד הוא מת.
ועכשיו אני לבד!!!!!!!!!!!
אבא שלי היה חיי כול חיי.
נכון אמא עברה לגור איתנו אבל מבחינתי היחיד שנאר לי בחיים זה אחי הגדול. בלעדיו באמת הייתי שוקלת להתאבד.
עכשיו אני יושבת ובוכה ומתגעגעת. מתגעגעת לחיבוק שלו, לחיוך שלו, לעצם הנוחכות שלו. אני לא יודעת מה לעשות.
אני קמה לפעמים עם אנרגיות ליום חדש ועצם זה שאני עסוקה כל הזמן באיך לחיות עם הבעיות הכלכליות הקשות שלנו
אני עדיין ניזכרת ובוכה. אוי אבא אני מתגעגעת.
אפילו הבנות שהיו מגיבות פעם שהייתי כותבת בבלוג כבר לא מגיבות ואני מרגישה יותר לבד בגלל זה.
רק אחי נישאר לי, אוני מפחדת עשיו שיקרה לו משהו.מישהו יודע על אולי עורך דין לא פחדן שיכול לעזור לנו לתבוע את הבית חולים על רשלנות רפואית?
אני לא עושה את זה בגלל הכסף ממש לא, אני עושה את זה כדי לנקום.
לנקום לחולרות האלו שלקחו לי את אבי ממני.
תודה על ההקשבה שלכם כהנא (שזה שם שאבי בחר לי, הוא מסמל כוהנת מרפאה או לוחמת).
האמת ניסיתי אפילו דיברתי בתפוז עם פורום רשלנות רפואית אבל זרקו אותי ממקום אחד לשני ולא הלך.