מתגעגעת לעולם שבחוץ
ובעצם, אני לא יודעת למה בדיוק אני מתגעגעת, שהרי יעל ואני יוצאות החוצה, אומנם ברגל בלבד אבל יוצאות. זכור לי שבסוף ההריון מאוד רציתי ללדת, להפסיק לעבוד ולשבת בבית. אולי אני מתגעגעת לחיוניות שהיתה לי בעבר (לאו דוקא בהריון, אבל גם). ומצד שני בבית אני כל הזמן עושה: ראשית, מטפלת בתינוקת שלנו 24 שעות, אבל גם מכבסת, מסדרת, מדיחה כלים, משלמת תשלומים בטלפון, דואגת לדברים רבים שעל סדר יומנו כמשפחה (כמו תמיד). ובכל זאת, משהו חסר. מעבר ל"פגיעה" בעצמאות שלי, מעבר לישיבה בבית. אני מנסה לחשוב: איך נראו הימים שלי קודם? עבדתי קשה מאוד, שעה של הגעה לעבודה וחזרה כל יום, דאגתי כאמור לענייני הבית, יצאנו לבלות לא מעט, אבל לא כל יום כמובן. האם אלו הבילויים בזוג שחסרים לי? אני מרגישה מנותקת מעולם האנשים המבוגרים, למרות שהנקתי מול שידורי ההתנתקות, אני רואה הרבה יותר טלויזיה מקודם ובכלל זה חדשות. קשה לי להגדיר, אבל זו הרגשה מתסכלת משהו המצטרפת לתשישות הפיזית ולדאגות בינהן מציאת מטפלת/משפחתון (אין לי אפילו כוחות להתחיל לחפש, אבל יש לי זמן, 3 חודשים עד החזרה לעבודה)
.
ובעצם, אני לא יודעת למה בדיוק אני מתגעגעת, שהרי יעל ואני יוצאות החוצה, אומנם ברגל בלבד אבל יוצאות. זכור לי שבסוף ההריון מאוד רציתי ללדת, להפסיק לעבוד ולשבת בבית. אולי אני מתגעגעת לחיוניות שהיתה לי בעבר (לאו דוקא בהריון, אבל גם). ומצד שני בבית אני כל הזמן עושה: ראשית, מטפלת בתינוקת שלנו 24 שעות, אבל גם מכבסת, מסדרת, מדיחה כלים, משלמת תשלומים בטלפון, דואגת לדברים רבים שעל סדר יומנו כמשפחה (כמו תמיד). ובכל זאת, משהו חסר. מעבר ל"פגיעה" בעצמאות שלי, מעבר לישיבה בבית. אני מנסה לחשוב: איך נראו הימים שלי קודם? עבדתי קשה מאוד, שעה של הגעה לעבודה וחזרה כל יום, דאגתי כאמור לענייני הבית, יצאנו לבלות לא מעט, אבל לא כל יום כמובן. האם אלו הבילויים בזוג שחסרים לי? אני מרגישה מנותקת מעולם האנשים המבוגרים, למרות שהנקתי מול שידורי ההתנתקות, אני רואה הרבה יותר טלויזיה מקודם ובכלל זה חדשות. קשה לי להגדיר, אבל זו הרגשה מתסכלת משהו המצטרפת לתשישות הפיזית ולדאגות בינהן מציאת מטפלת/משפחתון (אין לי אפילו כוחות להתחיל לחפש, אבל יש לי זמן, 3 חודשים עד החזרה לעבודה)
