מתגעגעת

[imashela1]

מתגעגעת

זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום הזה. אני כבר לא יודעת מה לעשות . הרצון להמשיך לחיות קיים, המשפחה שצריכה אותי ישנה, החברות איתי, אבל בפנים - הכוח הולך ונגמר. עברו כבר כמעט שלוש שנים אבל הגעגעועים לבת שלי רק הולכים ומתגברים. איך אפשר לחיות ככה חיים שלמים? זה רק נהייה יותר ויותר קשה. יש ימים שבהם אני מוצאת משמעות ואנרגיה, ויש ימים, כמו היום, שבהם אני לא מפסיקה לחשוב עליה ומרגישה איך העצב משתלט עלי. זה עדיין לא נתפש. זה לתמיד? לא אראה אותה אף פעם? אני אפילו לא מוצאת מילים להסביר את מה שאני מרגישה...

 

[liat1953]

הגעגועים כל כך מוכרים

מתעצמים והולכים הגעת אל המקום הנכון אל הבית בו נוכל להבין על מה את מדברת,חשה ועוברת בני כבר איננו איתנו עוד מעט 7 שנים ועדין איני מאמינה שלא ישוב שזה לעד ולעולם לא ניפגש עוד. הוא איתי בכל מקום ומשתתף בכל ארוע אך באופן שונה,...דרכי... שום שמחה אינה מושלמת והאושר הגדול אף הוא לוקה תמיד בחסר,אינו מושלם. כאן תוכלי להוציא את כל מה שאת מרגישה ואף לבקש עזרה עם צריך. אם את רוצה את יכולה לספר עוד על הבת,בת כמה היתה,האם יש לך עוד ילדים? המשך ערב נעים וקל ליאת

 

[imashela1]

תודה לך

שלום ליאת, תודה על התגובה שלך. אני יודעת שרק מי שעבר חוויה דומה מסוגל להבין על מה אני מדברת. בחצי השנה הראשונה אחרי מותה של בתי, השתתפנו בקבוצת תמיכה להורים שכולים. זה עזר בזמנו, אבל עם חלוף החודשים בעלי ואני הרגשנו שאנחנו רוצים ללכת בדרך של "בחירה בחיים" ולא רצינו להמשיך לשקוע בדיבורים . זו הייתה החלטה נכונה בזמנו ואכן התגייסנו מאוד לעזור אחד לשני ולשתי הבנות שלנו ובסך הכל - עשינו הרבה למען כולנו. הקושי שלי כעת נובע מכך שהמאמץ לא נגמר, הנפילות ממשיכות, והידיעה שככה יהיה תמיד מאוד מחלישה אותי. אני מתגעגעת יותר ויותר ובימים בהם יש לי יותר מדי זמן לחשוב, אני שוקעת במחשבות על "מה היה קורה אם..." וכאלה.זה כאב שאי אפשר להסביר במילים.

 

[eaz1514]

../images/Emo201.gif את לא לבד כולנו באותה סירה

מתנדנדים על הגל פעם למעלה פעם למטה, מצד לצד, כמעט שוקעים ימים שבקושי צפים ימים של רוגע אלה הם חיינו עד סופם והמחשבה לא עוזבת לרגע, תמיד צץ לו הזכרון לפעמים שמח לפעמים עצוב ואת לא צריכה מילים להסביר לנו מה את מרגישה, אנחנו יודעים היטב זה בעצם מה שרציתי להגיד לך, שאנחנו כאן גם בלי מילים אמא של רונן

 

[imashela1]

תודה

רציתי להודות לך על התגובה שלך. לא יודעת עדיין איך להיעזר בכם, אבל אנסה. בעבר היה לי קל להביע את עצמי במילים, אבל אני מוצאת שזה נעשה קשה יותר מיום ליום. לפעמים אני מעדיפה לא להסביר מה אני מרגישה כי כשלא מבינים ומגיעה תגובה לא מתאימה, זה כואב יותר.אני קצת לומדת להכיר את עצמי מחדש, עם מה ש"עושה לי טוב" ומה שלא. נראה שגם הקרבה של החגים עושה את שלה. השנה במיוחד נהייה מעט ליד שולחן הסדר כי חלק בחו"ל ונרגיש עוד יותר מי חסר. כל שנה עד עכשיו מאוד השתדלתי לארח בחגים ולשמור על המסורת המשפחתית שלנו, והשנה אעשה את זה גם, אבל זה דורש ממני עוד יותר אנרגיה. זה מתיש.

 

[kevant]

געגועים

דימעה זולגת לה מזוית העין. ניגוב מהיר והנה היא נעלמה.. אך לפתע צצה לה דמעה שניה ואחריה שלישית ורביעית הדמעות הבודדות הופכות לזרם מימי מלוח וגם האף מצטרף אף הוא. המטפחת נספגת עד מהרה ונותר רק להניח לדמעות לרדת מבלי נגב. קולות של בכי נשמעים בחדר. זעקה מרה נשמעת: למה? למה אלי לקחתה ממני את ילדיי, את בני. רק דממה אופפת אותי ואין עונה. . עוצר אני דמעותי ואת בכיי. זוקף קומתי ויוצא ליום נוסף של געגועים. איתך kevant

 

[yazi22]

כאן את מובנת לגמרי

בלי מילים, פשוט מעצם השהיה במקום הזה שאי אפשר להבין אותה משום מקום אחר. ואין הרבה שניתן לעשות מעבר להבנה הזאת. בכל זאת, אני חושב שהמילים יכולות להביע המון, וגם לעזור ולהקל. אני לא מפסיק לחפש מילים. עצוב, עצוב, עצוב.

 

[eaz1514]

אין צורך להודות, כל אחד תורם את גרגיר החול

שלו כפי יכולתו ולפי מצב רוחו, לפעמים שותקים, לפעמים כותבים, לפעמים בוכים ביחד. תמיד תמצאי כא אוזן קשבת בלי להרבות במילים. וכן, החגים זה זמן קשה, האובדן יותר ממשי בחגים. אני כבר לא מסוגלת לארח בחגים ובמשפחה מבינים, בפסח אנחנו אצל גיסתי בראש השנה בחו"ל. את כל האנרגיה אני משקיעה ביום יום, לעבור כל יום על הצד הטוב ביותר כדי שכל לילהלפני השינה אוכל להסתכל בתמונה של רונן ולשאול אתה גהה בי היום ? אילנה אמא של רונן

 

[yazi22]

גם אני

האם את מוכנה לספר עוד קצת? אני לא ראיתי את עמר מאז היה בן 17 ושלושה חדשים, לפני שנתיים וחצי. ואני מתגעגע.

 

[imashela1]

ל- yazi22

היא הייתה בת 21. היא נהרגה בטיול תרמילאים בהודו. למעשה לא ראיתי אותה כבר שלוש שנים וארבעה חודשים, כי נפרדנו כמה חודשים לפני שנהרגה. אני מאוד מתגעגעת...

 

[שרון123]

../images/Emo7.gifכל כך עצוב

משתתפת בצערך

אני איבדתי את ירדן שלי לפני קצת יותר מחצי שנה. כל כך מייאש לקרוא שהכאב ממשיך להיות כל כך עצום, ושהגעגועים רק מתגברים. החגים האלה נוראיים

אני מוצאת נחמה מסוימת בלהיות פעילה כל הזמן - בניתי אתר לזיכרה, יצרתי קליפ עם תמונות שלה, ארון הנצחה בסלון הבית שלנו. וגם פעילויות שלא קשורות ישירות אליה - ציור, קרמיקה. כמובן גם טיפול זוגי, והמון עבודה עם הבנים שלנו שכל הזמן שואלים שאלות(תאומים בני 6). לפסח כבר הזמנתי מבעוד מועד נופש באילת. לא שהבריחה הזאת עוזרת יותר מידי, אבל לפחות לפעמים אנחנו מצליחים קצת לצוף מעל למים

 

[24 ברבלה]

../images/Emo201.gif../images/Emo23.gif