מתהלכת בשוליים
כשאני חושבת עלייך אני לא מצליחה להגדיר מה אני באמת חושבת ומה אני באמת רוצה. את מערכת היחסים בינינו בכלל או את מורכבותה בפרט. כשאני חושבת עלייך מתרוצצות אצלי הרבה מחשבות לא מכוונות, הרבה זכרונות והרבה תמונות. שלך, שלנו, של הטוב, של הרע ובעיקר של התמונה השלמה. לפעמים נדמה לי שאני מתהלכת בשוליים ואיני יודעת אם טוב הדבר או רע, אם אפשר להגדיר זאת במונחי טוב ורע. ואם אדע את התשובה, ובכל זאת מה אעשה בה ומה המסקנות יעשו בי. המחשבות אינן מרפות. הן מעולם לא הרפו וכנראה שימשיכו לעד. כל עוד לא אהיה שלמה עם עצמי, עם הסביבה ועם מה שאני רוצה ומצפה מעצמי ומהסובבים אותי. אז מה אני רוצה? אותך. כל-כך פשוט וכל-כך מסובך יחדיו. את שם, אני פה. אני יודעת, את לא. אני איני מרוצה ואת אינך יכולה. אינך יכולה להעניק את מה שרוצה נפשי, את מה שרק עיניי יכולות להסביר לך אם תוכלי להבין. לעתים נדמה לי שמבינה את, אך מתעלמת מטעמי נוחות. דבר שעל פניו מקובל עלי, אך מכאיב כאחד. האם בחרתי לחיות בחלק הכואב ביודעין? האם אני מתמכרת לכאב? רוצה מה שאי אפשר? אמרו לי שרק האמת כואבת. משום שרק מהאמת באמת אכפת. האם אכפת לך ממני? כמובן שבמידה מסוימת כן, אבל האם באמת אכפת? אם אצטרך אותך, האם תהיי בשבילי? אם ארצה אותך רק פעם אחת האם תעני בשם חברותינו? האם תהיי מוכנה להקריב למעני כשם שאני מקריבה למענך? האם יודעת את מה אני מקריבה עבורך? האם את מודעת לקיומי? אני כאן ואת שם. גם אם פיזית את לידי, כנראה שלעולם לא תוכלי לשמוע את מה שעיניי מבקשות ממך. אני מבינה. באמת. לא כל אחד רגיש באותה מידה. הכאבת לי פעם כשאמרת שאני רגישה רק לעצמי ולצרכי. כן, נפגעתי כי חשבתי ועודני חושבת על עצמי יותר. אני חושבת שרגישות לא יכולה להיות כל-כך אגואיסטית כפי שתיארת. כאבתי כשתחמת אותי במסגרות. שנתת לסטריאוטיפים לסגור אותי במקום שמעולם לא הייתי בו, שחרצת את דיני במילה אחת שכאבה יותר מאלף קללות. דווקא את, שאהבתי נעמה לך פעם והיום שכבר לא, זרקת אותי לתוך מסגרת אפלה שאיני רואה את פתחה. ובכן, בכך החלטת לגמול לי על אהבתי? אולי הייתי לנטל, אך את מעולם לא אמרת מאום. הותרת אותי במערומי מחכה למה שלעולם לא יגיע, לא אתך. כנראה שתמיד אחכה. גם כשלא אהיה אתך. עיניי תמיד יצודו אותך גם אם תהיי בתוך המון סואן. אך את לא תראי אותן וקולך ילך ויתרחק והמרחק בינינו יגדל והחוט שקושר את לבבותינו יאיים להקרע, אך את, את תמיד תשארי בלבי.
כשאני חושבת עלייך אני לא מצליחה להגדיר מה אני באמת חושבת ומה אני באמת רוצה. את מערכת היחסים בינינו בכלל או את מורכבותה בפרט. כשאני חושבת עלייך מתרוצצות אצלי הרבה מחשבות לא מכוונות, הרבה זכרונות והרבה תמונות. שלך, שלנו, של הטוב, של הרע ובעיקר של התמונה השלמה. לפעמים נדמה לי שאני מתהלכת בשוליים ואיני יודעת אם טוב הדבר או רע, אם אפשר להגדיר זאת במונחי טוב ורע. ואם אדע את התשובה, ובכל זאת מה אעשה בה ומה המסקנות יעשו בי. המחשבות אינן מרפות. הן מעולם לא הרפו וכנראה שימשיכו לעד. כל עוד לא אהיה שלמה עם עצמי, עם הסביבה ועם מה שאני רוצה ומצפה מעצמי ומהסובבים אותי. אז מה אני רוצה? אותך. כל-כך פשוט וכל-כך מסובך יחדיו. את שם, אני פה. אני יודעת, את לא. אני איני מרוצה ואת אינך יכולה. אינך יכולה להעניק את מה שרוצה נפשי, את מה שרק עיניי יכולות להסביר לך אם תוכלי להבין. לעתים נדמה לי שמבינה את, אך מתעלמת מטעמי נוחות. דבר שעל פניו מקובל עלי, אך מכאיב כאחד. האם בחרתי לחיות בחלק הכואב ביודעין? האם אני מתמכרת לכאב? רוצה מה שאי אפשר? אמרו לי שרק האמת כואבת. משום שרק מהאמת באמת אכפת. האם אכפת לך ממני? כמובן שבמידה מסוימת כן, אבל האם באמת אכפת? אם אצטרך אותך, האם תהיי בשבילי? אם ארצה אותך רק פעם אחת האם תעני בשם חברותינו? האם תהיי מוכנה להקריב למעני כשם שאני מקריבה למענך? האם יודעת את מה אני מקריבה עבורך? האם את מודעת לקיומי? אני כאן ואת שם. גם אם פיזית את לידי, כנראה שלעולם לא תוכלי לשמוע את מה שעיניי מבקשות ממך. אני מבינה. באמת. לא כל אחד רגיש באותה מידה. הכאבת לי פעם כשאמרת שאני רגישה רק לעצמי ולצרכי. כן, נפגעתי כי חשבתי ועודני חושבת על עצמי יותר. אני חושבת שרגישות לא יכולה להיות כל-כך אגואיסטית כפי שתיארת. כאבתי כשתחמת אותי במסגרות. שנתת לסטריאוטיפים לסגור אותי במקום שמעולם לא הייתי בו, שחרצת את דיני במילה אחת שכאבה יותר מאלף קללות. דווקא את, שאהבתי נעמה לך פעם והיום שכבר לא, זרקת אותי לתוך מסגרת אפלה שאיני רואה את פתחה. ובכן, בכך החלטת לגמול לי על אהבתי? אולי הייתי לנטל, אך את מעולם לא אמרת מאום. הותרת אותי במערומי מחכה למה שלעולם לא יגיע, לא אתך. כנראה שתמיד אחכה. גם כשלא אהיה אתך. עיניי תמיד יצודו אותך גם אם תהיי בתוך המון סואן. אך את לא תראי אותן וקולך ילך ויתרחק והמרחק בינינו יגדל והחוט שקושר את לבבותינו יאיים להקרע, אך את, את תמיד תשארי בלבי.