מתוך "אמונה עיוורת" אבי גורפינקל
הוצאת זמורה ביתן 2006 עמ' 101-102 למחרת... נסעתי כדי להודיע על התפטרותי, ואחר כך טיילתי במדרחוב. זה כמה שנים מציג שם זוג צעיר, מידי יום רביעי, מופע של תיאטרון בובות. בני הזוג מגיעים בשעה שתלמידי בית הספר גומרים את לימודיהם ופורשים את חפציהם במרכז המדרחוב, ליד הבנק. הם מציעים לצופיהם קצב אחר ואמצעים אחרים מאלה שהורגלו להם בטלוויזיה. בני הזוג נראים כמו תרמילאים שבדיוק חזרו מהודו: נזם באף, ראסטות, מכנסי בד צבעוניים. אמצעיהם האמנותיים כה גלויים לעין, עד שלפעמים קשה להתרכז בהצגה. אבל דומה שרוב הצופים, אולי מפאת גילם הצעיר, אינם חשים בכך. אין הם נותנים דעתם על החוטים העבים שמפעילים את הבובות, על היעדר מסך שיסתיר את בני הזוג, על קופסת האביזרים הפתוחה שמונחת בצד הבמה. השעיית אי-האמון, אותו מפעל משותף לאמן ולקהלו, עולה כאן יפה. הצעירה מפיעלה את הבובות, בעוד חברה מסייע לה בהקמת הבמה ומלווה את ההצגה בנגינת סיטאר, תוך כדי עישון. הוא יושב על שמיכה צהובה, ומבלי להביט בבמה מצליח להתאים את המנגינה לנעשה עליה. מדי פעם בפעם הוא מגיש לחברתו חפצים שונים מתוך הקופסה: יונת עץ, פרח קטיפה כחול או צפרדע מפלסטיק, ובעזרתם היא מקימה לחיים אגדות ילדים שונות. הצופים, רובם עם ילקוטים על הגב, מרותקים. לא נראה שבני הזוג מתפרנסים מהתיאטרון. הם מופיעים רק פעם בשבוע, כחצי שעה או פחות - משך הזמן הדרוש להם להצגת אגדה אחת. לעולם אינם חוזרים על אותה אגדה. אך גם לא ניתן להגדירם כחובבנים גמורים. הם מקפידים להניח כובע בינם לבין הצופים, ויש משהו נוגע ללב במראהו של ילד בן שש או שבע שמוותר על ממתק כדי להשליך לשם מטבע. לא רק ילדים נמנים בקהלו של התיאטרון. לבד מהם, מתיירים מזדמנים וממבוגרים שיצאו להפסקת צהריים, ניתן למצוא גם כמה תלמידי תיכון. אלה, בני 14-15 מעוררים לא פחות עניין מהבובות, החיוכים הציניים שמצטיירים לרוב על שפתותיהם בתחילת ההצגה נמחקים בתוך כמה דקות והם צוללים לתוך עולמה של האגדה. הניגוד שבין מבטם הילדותי המשתאה לבין המיניות הניצנית שלהם מסיט לעתים את תשומת הלב מההצגה. יש משהו גמלוני ואף מלאכותי בגיפופיהם של בני ה-14, הנראים כמי שאינם יודעים בדיוק מה הם עושים. נדמה שהנערים מחקים סצינות אהבה שראו בקולנוע או בטלוויזיה, כאילו מדובר במשחק תפקידים - או בבובות על חוט.
הוצאת זמורה ביתן 2006 עמ' 101-102 למחרת... נסעתי כדי להודיע על התפטרותי, ואחר כך טיילתי במדרחוב. זה כמה שנים מציג שם זוג צעיר, מידי יום רביעי, מופע של תיאטרון בובות. בני הזוג מגיעים בשעה שתלמידי בית הספר גומרים את לימודיהם ופורשים את חפציהם במרכז המדרחוב, ליד הבנק. הם מציעים לצופיהם קצב אחר ואמצעים אחרים מאלה שהורגלו להם בטלוויזיה. בני הזוג נראים כמו תרמילאים שבדיוק חזרו מהודו: נזם באף, ראסטות, מכנסי בד צבעוניים. אמצעיהם האמנותיים כה גלויים לעין, עד שלפעמים קשה להתרכז בהצגה. אבל דומה שרוב הצופים, אולי מפאת גילם הצעיר, אינם חשים בכך. אין הם נותנים דעתם על החוטים העבים שמפעילים את הבובות, על היעדר מסך שיסתיר את בני הזוג, על קופסת האביזרים הפתוחה שמונחת בצד הבמה. השעיית אי-האמון, אותו מפעל משותף לאמן ולקהלו, עולה כאן יפה. הצעירה מפיעלה את הבובות, בעוד חברה מסייע לה בהקמת הבמה ומלווה את ההצגה בנגינת סיטאר, תוך כדי עישון. הוא יושב על שמיכה צהובה, ומבלי להביט בבמה מצליח להתאים את המנגינה לנעשה עליה. מדי פעם בפעם הוא מגיש לחברתו חפצים שונים מתוך הקופסה: יונת עץ, פרח קטיפה כחול או צפרדע מפלסטיק, ובעזרתם היא מקימה לחיים אגדות ילדים שונות. הצופים, רובם עם ילקוטים על הגב, מרותקים. לא נראה שבני הזוג מתפרנסים מהתיאטרון. הם מופיעים רק פעם בשבוע, כחצי שעה או פחות - משך הזמן הדרוש להם להצגת אגדה אחת. לעולם אינם חוזרים על אותה אגדה. אך גם לא ניתן להגדירם כחובבנים גמורים. הם מקפידים להניח כובע בינם לבין הצופים, ויש משהו נוגע ללב במראהו של ילד בן שש או שבע שמוותר על ממתק כדי להשליך לשם מטבע. לא רק ילדים נמנים בקהלו של התיאטרון. לבד מהם, מתיירים מזדמנים וממבוגרים שיצאו להפסקת צהריים, ניתן למצוא גם כמה תלמידי תיכון. אלה, בני 14-15 מעוררים לא פחות עניין מהבובות, החיוכים הציניים שמצטיירים לרוב על שפתותיהם בתחילת ההצגה נמחקים בתוך כמה דקות והם צוללים לתוך עולמה של האגדה. הניגוד שבין מבטם הילדותי המשתאה לבין המיניות הניצנית שלהם מסיט לעתים את תשומת הלב מההצגה. יש משהו גמלוני ואף מלאכותי בגיפופיהם של בני ה-14, הנראים כמי שאינם יודעים בדיוק מה הם עושים. נדמה שהנערים מחקים סצינות אהבה שראו בקולנוע או בטלוויזיה, כאילו מדובר במשחק תפקידים - או בבובות על חוט.