מתוך "ברכות סבי"(מומלץ)
מתוך ספר "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן. ..."אחד המושגים החביבים עלי הוא "פניני חוכמה". הצדפה היא רכה,עדינה ופגיעה ואינה שורדת ללא מחסה.ואולם,כדי להתקיים היא מוכרחה לפתוח את הקונכיה שלה מידי פעם כדי "לנשום" מים.לפעמים כשהצדפה נושמת,נכנס גרגר חול לתוכה והופך לחלק מחייה. גרגירים אלה גורמים לכאב,אך הצדפה לא משנה בשל כך את טבעה הרך,היא לא הופכת לקשיחה ואינה מצמחת עור כדי לא להרגיש.היא ממשיכה להפקיר את עצמה למי האוקינוס,להפתח כדי לנשום וכדי לחיות. אבל היא מגיבה .לאט,בסבלנות ולאורך זמן,עוטפת הצדפה את גרגיר החול בשכבות דקיקות ושקופות,עד שבמקום הכאב נוצר דבר בעל ערך רב.הפנינה היא בעצם תגובת הצדפה לסבל.לא כל צדפה יכולה לעשות זאת.בשביל בני אדם ערכן של אלה המסוגלות לייצר פנינים הוא רב יותר מאשר אלה שאינן יכולות. החול הוא דרך חיים לצדפה. אם אתה רך ועדין ומוכרח לחיות על הקרקע החולית של האוקינוס,יצירת הפנינים הופכת לצורך.האכזבה והאובדן הם חלק מהחיים ופעמים רבות אנו יכולים להשאיר אותם מאחור ולהמשיך הלאה בחיינו. אבל לא את הכל ניתן להשאיר מאחור,יש דברים גדולים מידי או עמוקים מידי,ואם נשאיר אותם מאחור,נפקיר חלקים חשובים של עצמנו.אלה הם מקומות הצמיחה של התבונה בתכנו. היא צומחת מתוך הסבל שלא ניתן להתחמק ממנו על ידי רציונליזציה או הדחקה,והיא צומחת בהכרה שהאובדן שלנו יהא אשר יהא,הפך לחלק מאיתנו ושינה את חיינו בדרך כה מהותית,עד כי אין אנו יכולים להשיב דבר לקדמותו. משהו בנו יכול להפוך סבל כזה לתבונה. תהליך הפיכת הכאב לתבונה ניראה לעיתים כתהליך של מיון.ראשית,אנו חווים את הכל.ואז ,אט אט,אנו מרפים מהדברים - מהכעס,מהאשמה,מתחושת אי הצדק,ולבסוף אפילו מהכאב עצמו - עד שמה שנשאר לנו הוא תחושה עמוקה יותר של ערך החיים ויכולת רבה יותר לחיותם... "
מתוך ספר "ברכות סבי" / רחל נעמי רמן. ..."אחד המושגים החביבים עלי הוא "פניני חוכמה". הצדפה היא רכה,עדינה ופגיעה ואינה שורדת ללא מחסה.ואולם,כדי להתקיים היא מוכרחה לפתוח את הקונכיה שלה מידי פעם כדי "לנשום" מים.לפעמים כשהצדפה נושמת,נכנס גרגר חול לתוכה והופך לחלק מחייה. גרגירים אלה גורמים לכאב,אך הצדפה לא משנה בשל כך את טבעה הרך,היא לא הופכת לקשיחה ואינה מצמחת עור כדי לא להרגיש.היא ממשיכה להפקיר את עצמה למי האוקינוס,להפתח כדי לנשום וכדי לחיות. אבל היא מגיבה .לאט,בסבלנות ולאורך זמן,עוטפת הצדפה את גרגיר החול בשכבות דקיקות ושקופות,עד שבמקום הכאב נוצר דבר בעל ערך רב.הפנינה היא בעצם תגובת הצדפה לסבל.לא כל צדפה יכולה לעשות זאת.בשביל בני אדם ערכן של אלה המסוגלות לייצר פנינים הוא רב יותר מאשר אלה שאינן יכולות. החול הוא דרך חיים לצדפה. אם אתה רך ועדין ומוכרח לחיות על הקרקע החולית של האוקינוס,יצירת הפנינים הופכת לצורך.האכזבה והאובדן הם חלק מהחיים ופעמים רבות אנו יכולים להשאיר אותם מאחור ולהמשיך הלאה בחיינו. אבל לא את הכל ניתן להשאיר מאחור,יש דברים גדולים מידי או עמוקים מידי,ואם נשאיר אותם מאחור,נפקיר חלקים חשובים של עצמנו.אלה הם מקומות הצמיחה של התבונה בתכנו. היא צומחת מתוך הסבל שלא ניתן להתחמק ממנו על ידי רציונליזציה או הדחקה,והיא צומחת בהכרה שהאובדן שלנו יהא אשר יהא,הפך לחלק מאיתנו ושינה את חיינו בדרך כה מהותית,עד כי אין אנו יכולים להשיב דבר לקדמותו. משהו בנו יכול להפוך סבל כזה לתבונה. תהליך הפיכת הכאב לתבונה ניראה לעיתים כתהליך של מיון.ראשית,אנו חווים את הכל.ואז ,אט אט,אנו מרפים מהדברים - מהכעס,מהאשמה,מתחושת אי הצדק,ולבסוף אפילו מהכאב עצמו - עד שמה שנשאר לנו הוא תחושה עמוקה יותר של ערך החיים ויכולת רבה יותר לחיותם... "