מתוך הגדות קלוס, כרך א´
בהקשר לדבר הבא. "...והוא הלך לו מעל הנהר. דמותו התקרבה אל שער העיר המזרחי, צעדיו נחושים. עין המביטה ממשקפת הביטה בו לפרטיו. מחליקה על שיערו השחור הארוך, אל עיניו הכחולות. שירינו ומגנו הכסופים ועליהם סמל לא מוכר, מגן שעליו נשר וספר. גלימתו הכחולה מחביאה תחתיה חרב קצרה. ´מי הולך שם?´ זעק הקשת ממרומי החומות, כשהדמות הגיעה לטווח שמיעה. ´סור בן סאון – אל ההגנה. נשלחתי לשחרר את מאמיניו מעמך הפושע´. קולו עמוק, ומהדהד באזני כל אשר נמצאים בטווח אופק. הקשת מתח את קשתו, משהו במוחו זעק לו לירות. פחד לא מובן החל מחלחל לליבו. ´אין אל הגנה. אין אל ושמו סאון. זהו תכסיס, וזה שלפני – רמאי!´ ניסה להרגיע עצמו. ´פתחו את שערכם, בני אדם, כי תפילת אלים נענתה!´ הקשת נשען אחור. הוא ניגב את מצחו במטפחת מטונפת. מבטו נעו אל שני הלוחמים שבתחתית השער, מצידו הפנימי, ולאחר נעו אל הקשת במגדל מולו. כצפוי, הלוחמים לא היו שם, והקשת נרדם בכיסאו, ראשו שעון על רום החומה. הקשת הער ידע ששער העץ לא יעצור שליח זה, והצר על שנשאר בבית, כשכל חבריו לנשק יצאו להגן על מלכם כנגד המרדים השונים שתקפו את האימפריה. ´האמוריאנים לעולם לא ימרדו´ ציטט עצמו בלעג. ´הם חלושים מדי, רוחם שבורה´. ´רנס!´ קרא אל המגדל מולו. הקשת ממול ניעור לפתע, מחפש את המטרד שהעירו. רנס הביט אל ידידו, ניס, ועכב אחר עיניו, עד אשר ראה את הדמות. מלמולי הבלים החלו עולים ממורד השער. קול עבה ועמוק החל מהדהד באופק בהברות לא ברורות. רק חלק משפט אחד הובן באוזניו של הקשת: ´עזור נא סאון´. שריונו של סור החל בוהק, כאילו מחזיר אור ממקור לא ברור. בתנועה מהירה שלח ידו הימנית אל ידית המגן. בעודו אוחז בו בשני ידיו, פיסק רגליו ליציבות. בעודו שולח את המגן אל עבר השער, החל האור מתגבר במגן עד שנאלצו שני בני האדם להסיט מבטם בכדי להגן על עיניהם. רעד אדיר עבר בחומה כשהמגן חבט בשער. הקשתים השיבו מבטם אל הדמות, וזו, כך נראה, עמדה מבולבלת אל מול השער העומד. ´לירות בו! מהר!´ זעק רנס אל ניס וטען את קשתו. סור צעד כמה צעדים לאחור, כאילו לתת לקשתים זווית נוחה יותר לפגוע בו. הוא כרע על בירכו הימנית וידו גיששה אחר חלוק נחל. שפתיו נעו במהירות וגרונו ליחשש. מגנו נשען עליו ופניו אל הקשתים. חץ ראשון נורה ופגע באדמה מולו. החץ השני ננעץ במגנו. הקשת הביט בדמות מופתע. החץ חדר דרך מגנו של מי שטוען שהוא בן של אל. גיחוך של הקלה עלה על פניו של רנס והוא קם מלוא הודו, מכוון את קשתו אל האיש. רנס חיכה לסור שיציץ מבעד למגן ואז ישלח בו את חצו אך זה נותר בהינו זמן מה. אור החל עושה דרכו לאורך שיפולי המגן, מצייר באודם זוהר את הספר ואת הנשר. הספר נפתח, דפיו נתמלאו מלים והנשר חג מעליו, כמגונן על גוזל. הצורות זהרו וחגגו את תוארם ועיניו של רנס הוצפו כדי דמע. הנשר הלך וגדל, כנפיו האדירות חובקות את הספר. האורות היו כעת בגובה החומה עצמה ועיני הנשר פקדו את עיני רנס בקו ישר. הנשר פתח את מקורו ובפיו ראה רנס את חצו המשולח – קטן וארצי. הנשר פרס כנפיו ואלו נראו בהתמשכן כחומה אינסופית. רנס הפיל את קשתו וזעק אך קולו לא נשמע כקול אדם אלא כקול הנשר. הצווחה פילחה לב ואוזן ורק הלכה והתגברה. החומה החלה רועדת. מפי הנשר נורה החץ, ופגע במיצחו של רנס. השרשראות אשר אחזו בשער הכבד נתלשו ממקומם, והוא נפל מצירו. חלקו העליון נטה כלפי פנים העיר, וחבטה אדירה נשמעה כשזה פגע בקרקע. ´ברח!´ קרא קול בליבו, תגובה מותנית עתיקה השקועה עמוק בגופו. הקשת הסתובב במהירות ורץ. סור נעמד על רגליו, אוזניו סורקות את השקט שלאחר הסערה. לבסוף, החל צועד לתוך העיר. לתוך אמור..."
בהקשר לדבר הבא. "...והוא הלך לו מעל הנהר. דמותו התקרבה אל שער העיר המזרחי, צעדיו נחושים. עין המביטה ממשקפת הביטה בו לפרטיו. מחליקה על שיערו השחור הארוך, אל עיניו הכחולות. שירינו ומגנו הכסופים ועליהם סמל לא מוכר, מגן שעליו נשר וספר. גלימתו הכחולה מחביאה תחתיה חרב קצרה. ´מי הולך שם?´ זעק הקשת ממרומי החומות, כשהדמות הגיעה לטווח שמיעה. ´סור בן סאון – אל ההגנה. נשלחתי לשחרר את מאמיניו מעמך הפושע´. קולו עמוק, ומהדהד באזני כל אשר נמצאים בטווח אופק. הקשת מתח את קשתו, משהו במוחו זעק לו לירות. פחד לא מובן החל מחלחל לליבו. ´אין אל הגנה. אין אל ושמו סאון. זהו תכסיס, וזה שלפני – רמאי!´ ניסה להרגיע עצמו. ´פתחו את שערכם, בני אדם, כי תפילת אלים נענתה!´ הקשת נשען אחור. הוא ניגב את מצחו במטפחת מטונפת. מבטו נעו אל שני הלוחמים שבתחתית השער, מצידו הפנימי, ולאחר נעו אל הקשת במגדל מולו. כצפוי, הלוחמים לא היו שם, והקשת נרדם בכיסאו, ראשו שעון על רום החומה. הקשת הער ידע ששער העץ לא יעצור שליח זה, והצר על שנשאר בבית, כשכל חבריו לנשק יצאו להגן על מלכם כנגד המרדים השונים שתקפו את האימפריה. ´האמוריאנים לעולם לא ימרדו´ ציטט עצמו בלעג. ´הם חלושים מדי, רוחם שבורה´. ´רנס!´ קרא אל המגדל מולו. הקשת ממול ניעור לפתע, מחפש את המטרד שהעירו. רנס הביט אל ידידו, ניס, ועכב אחר עיניו, עד אשר ראה את הדמות. מלמולי הבלים החלו עולים ממורד השער. קול עבה ועמוק החל מהדהד באופק בהברות לא ברורות. רק חלק משפט אחד הובן באוזניו של הקשת: ´עזור נא סאון´. שריונו של סור החל בוהק, כאילו מחזיר אור ממקור לא ברור. בתנועה מהירה שלח ידו הימנית אל ידית המגן. בעודו אוחז בו בשני ידיו, פיסק רגליו ליציבות. בעודו שולח את המגן אל עבר השער, החל האור מתגבר במגן עד שנאלצו שני בני האדם להסיט מבטם בכדי להגן על עיניהם. רעד אדיר עבר בחומה כשהמגן חבט בשער. הקשתים השיבו מבטם אל הדמות, וזו, כך נראה, עמדה מבולבלת אל מול השער העומד. ´לירות בו! מהר!´ זעק רנס אל ניס וטען את קשתו. סור צעד כמה צעדים לאחור, כאילו לתת לקשתים זווית נוחה יותר לפגוע בו. הוא כרע על בירכו הימנית וידו גיששה אחר חלוק נחל. שפתיו נעו במהירות וגרונו ליחשש. מגנו נשען עליו ופניו אל הקשתים. חץ ראשון נורה ופגע באדמה מולו. החץ השני ננעץ במגנו. הקשת הביט בדמות מופתע. החץ חדר דרך מגנו של מי שטוען שהוא בן של אל. גיחוך של הקלה עלה על פניו של רנס והוא קם מלוא הודו, מכוון את קשתו אל האיש. רנס חיכה לסור שיציץ מבעד למגן ואז ישלח בו את חצו אך זה נותר בהינו זמן מה. אור החל עושה דרכו לאורך שיפולי המגן, מצייר באודם זוהר את הספר ואת הנשר. הספר נפתח, דפיו נתמלאו מלים והנשר חג מעליו, כמגונן על גוזל. הצורות זהרו וחגגו את תוארם ועיניו של רנס הוצפו כדי דמע. הנשר הלך וגדל, כנפיו האדירות חובקות את הספר. האורות היו כעת בגובה החומה עצמה ועיני הנשר פקדו את עיני רנס בקו ישר. הנשר פתח את מקורו ובפיו ראה רנס את חצו המשולח – קטן וארצי. הנשר פרס כנפיו ואלו נראו בהתמשכן כחומה אינסופית. רנס הפיל את קשתו וזעק אך קולו לא נשמע כקול אדם אלא כקול הנשר. הצווחה פילחה לב ואוזן ורק הלכה והתגברה. החומה החלה רועדת. מפי הנשר נורה החץ, ופגע במיצחו של רנס. השרשראות אשר אחזו בשער הכבד נתלשו ממקומם, והוא נפל מצירו. חלקו העליון נטה כלפי פנים העיר, וחבטה אדירה נשמעה כשזה פגע בקרקע. ´ברח!´ קרא קול בליבו, תגובה מותנית עתיקה השקועה עמוק בגופו. הקשת הסתובב במהירות ורץ. סור נעמד על רגליו, אוזניו סורקות את השקט שלאחר הסערה. לבסוף, החל צועד לתוך העיר. לתוך אמור..."
