מתוך ההיסטוריה של חיי היהוד בקרב הערבים בא"י
הדברים שלהלן לקוחים ממאמר של אהוד עין-גיל, איש מצפן השמאלני, על יהודי חברון סמוך לטבח ב-1929. איך הדו-קיום היהודי-ערבי פרח בחברה הפלסטינית השלווה לפני הכיבוש הציוני. "דמי חסות לרב השחור מלכתחילה ראו אנשי חב"ד בחברון, בעקבות נשיאם אז, המכונה האדמו"ר האמצעי, מקום שהתפילות מתחברות בו עם חג"ת (חסד, גבורה ותפארת, על פי הקבלה) ומתקיים חיבור גם עם מידותיהם הטובות של אבות האומה הקבורים במערת המכפלה. 50 משפחות החסידים שהתיישבו בעיר ב-1823 בהוראת האדמו"ר לא נהנו מקליטה קלה. על קשיי הפרנסה, שהתבטאו במאבקים עם הקהילה הספרדית הוותיקה על כספי ה"חלוקה", נוסף יחסם של מנהיגי הערבים, שראו באנשי חב"ד נטע זר. ב-1834 מרדו הפלאחים הפלשתינאים בשלטונו של אברהים פחה המצרי. בספרו "חסידות חב"ד בחברון עד 1866", שיצא לאור בשנת 2001, כותב יוסף גור אריה כי לאחר שהמושל המצרי דיכא את המרד, "פרעו חייליו ביהודי חברון, שדדו את רכושם ואנסו את נשותיהם". אבל הקהילה שרדה, וב-1839 מנה הכולל החב"די 144 נפשות, ולרשותם עמד אולם קטן בבית הכנסת "אברהם אבינו", שאותו קנה למענם האדמו"ר האמצעי מהעדה הספרדית. בשנים 1845-1844 בא לחברון גל נוסף של חב"דניקים ממזרח אירופה. בין הבאים היו קרובי משפחתו של האדמו"ר האמצעי: בתו, הרבנית מנוחה רחל שניאורסון, שחסידי חב"ד ואחרים עולים לרגל לקברה בחברון עד היום; בעלה, הרב יעקב סלונים; גיסתו של האדמו"ר, הרבנית שפרה, עם בתה ובעלה. בשביל האחרונים זו היתה בעצם מין גלות, או הגליה. שפרה היתה נשואה למשה, אחיו הצעיר של האדמו"ר האמצעי. אחרי מות אביהם, כותב גור אריה, ראה עצמו משה ראוי להנהיג את החסידות, ומשהדבר לא עלה בידו הוא עזב, "התאהב בבת אל נכר, פרק עולו והמיר את דתו ולבסוף יצא מדעתו ומת". את בני ביתו שלחו לארץ הקודש כדי לחסוך להם ולחסידות את הבושה. הערבים המשיכו לראות באנשי חב"ד קבוצה חריגה. "השייח מכפר דורא, עבד אל-רחמן עיסא עמר, היה המציק העיקרי לאנשי חב"ד וקיבל מהכולל הקצבה חודשית מכספי החלוקה", כותב גור אריה. מאחורי הניסוח הזה מסתתרת עובדה פשוטה: אנשי חב"ד נדרשו לשלם, ושילמו, דמי חסות לשייח. בספרי החשבונות ובדיווחים שלהם הם כינו אותו "הרב השחור". תמורת הכסף, כותב גור אריה, הגן השייח על בני חסותו מפני התנכלויות של "פלאחים חברונים". אבל ב-1852, לאחר שנאסר על ידי הטורקים ושוחרר, האשים השייח את היהודים "שלו" כי הלשינו עליו, תבע מהם תשלום "קנס", ואחר כך תקף אותם בראש אנשיו, ששדדו את בתיהם. כעבור שש שנים נאסר השייח שוב, הועבר לאיסטמבול והוצא שם להורג, אך יהודים המשיכו לסבול מהתנכלויות, ומדי פעם הופיעו דיווחים על כך בעיתון "החבצלת". ב-1878, למשל, הוכה תושב חברון רחמים תורג'מן, ומת כעבור שבוע. בשנים 1880-1870 התחילו יהודים לבנות בתים מחוץ ל"חצר היהודים", שם חיו עד אז כבגטו. אחד הראשונים היה הרב חיים ישראל רומנו, שהקים ארמון על שטח אדמה גדול. אחרי מותו רכש אביו של הריי"צ את הנחלה, בכספי תרומות שאסף לשם כך. שלום דובער לוין כתב בספרו "תולדות חב"ד בארץ הקודש" (ניו-יורק, 1988) כי האדמו"ר קיבל דיווחים על ניסיונות של ערבים לכרסם בשטחו, "בונים חנויות ונשענים אל החאן ואל חצר הנ"ל ופותחים חלונות". אך כל אלה התגמדו לעומת המהלומה שספגה הקהילה במלחמת העולם הראשונה: מאחר שרוב חבריה שמרו על אזרחותם הרוסית, הם נחשבו נתיני אויב וגורשו מן הארץ. אחרי המלחמה שבו רובם לירושלים ורק מעטים השתקעו מחדש בחברון. ייסוד המנדט וקידום המפעל הציוני לא עצרו את הדעיכה. ב-1890 חיו בחברון 1,429 יהודים, 619 מהם אשכנזים. ב-1918 היה מספרם 256 ,757 מהם אשכנזים, וכעבור חמש שנים ירד המספר ל-413 בלבד, 107 מהם אשכנזים. אבל ב-1924 עברה לחברון מליטא ישיבת סלובודקה כולה, על 150 תלמידיה, ו"הכניסה רוח חיים בקהילה המתנוונת", כפי שנכתב בספר "תולדות ההגנה": "הפרנסה רבתה, נבנו בתים חדשים והוקמו פנסיונים לתלמידי הישיבה". נופשים יהודים החלו לבוא אל העיר בחודשי הקיץ, כדי ליהנות מאווירה הקריר יחסית. בשבת, 24 באוגוסט 1929, זמן קצר לפני תחילת הטבח, פגש אליעזר סלונים אחד מנכבדי חברון הערבים, שהציע לו להסגיר לידי הערבים את "הזרים", כלומר את אלה שאינם ילידי העיר. סלונים דחה את ההצעה. אבל מהנתונים על הנרצחים והניצולים מתברר שערביי חברון ניסו בכל זאת להבדיל בין "מקומיים" ל"זרים". אלה מהם שהצילו יהודים, והיו רבים כאלה, לפעמים תוך סיכון חייהם, הצילו קודם כל את מכריהם, ואלה היו בדרך כלל מוותיקי העיר (ערבים הצילו יותר מ-250 יהודים). מכלל הנרצחים 48 היו ילידי חו"ל (רובם המכריע אשכנזים) ורק 19 ילידי הארץ. העיתון "דבר" ציטט ביוני 1930 דיווח של העיתון הפלשתיני "ירמוך" שיצא בחיפה, אחרי ששלושה פלשתינאים שהורשעו ברצח יהודים נתלו בכלא עכו. שניים מהם השתתפו בטבח בחברון. אחד, מוחמד ג'מג'ום, הודה לפני עלייתו לגרדום שהרג חמישה יהודים, והשני, עטא אל-זיר, הודה שהרג שלושה. "הם הוסיפו", כתב העיתון הפלשתיני, "שהנרצחים היו יהודים זרים, ולא יהודים-ערבים". דברים אלה מעידים על הלוך הרוחות בחברה הפלשתינית, שעדיין ביקשה להבדיל בין יהודים לציונים, גם אם לא תאמו את כל מעשיהם של הרוצחים: עטא אל-זיר, למשל, הורשע בין היתר ברצח הרב מאיר קסטל, מוותיקי הקהילה הספרדית בחברון. " דו-קיום כמיטב המסורת הפלסטינית: רצח, אונס, גטו ליהודים, התנכלויות, דמי חסות. הקהילה דועכת. הינה כך מתאר שמאלן יהודי את התנהגות הרוצחים הערבים: 'ביקשו להבדיל בין יהודים לציונים', אבל רצחו את אלה ואת אלה. זה מה שצפוי לנו אם חלילה 'פלסטין' תגבר על ישראל. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=465887&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0
הדברים שלהלן לקוחים ממאמר של אהוד עין-גיל, איש מצפן השמאלני, על יהודי חברון סמוך לטבח ב-1929. איך הדו-קיום היהודי-ערבי פרח בחברה הפלסטינית השלווה לפני הכיבוש הציוני. "דמי חסות לרב השחור מלכתחילה ראו אנשי חב"ד בחברון, בעקבות נשיאם אז, המכונה האדמו"ר האמצעי, מקום שהתפילות מתחברות בו עם חג"ת (חסד, גבורה ותפארת, על פי הקבלה) ומתקיים חיבור גם עם מידותיהם הטובות של אבות האומה הקבורים במערת המכפלה. 50 משפחות החסידים שהתיישבו בעיר ב-1823 בהוראת האדמו"ר לא נהנו מקליטה קלה. על קשיי הפרנסה, שהתבטאו במאבקים עם הקהילה הספרדית הוותיקה על כספי ה"חלוקה", נוסף יחסם של מנהיגי הערבים, שראו באנשי חב"ד נטע זר. ב-1834 מרדו הפלאחים הפלשתינאים בשלטונו של אברהים פחה המצרי. בספרו "חסידות חב"ד בחברון עד 1866", שיצא לאור בשנת 2001, כותב יוסף גור אריה כי לאחר שהמושל המצרי דיכא את המרד, "פרעו חייליו ביהודי חברון, שדדו את רכושם ואנסו את נשותיהם". אבל הקהילה שרדה, וב-1839 מנה הכולל החב"די 144 נפשות, ולרשותם עמד אולם קטן בבית הכנסת "אברהם אבינו", שאותו קנה למענם האדמו"ר האמצעי מהעדה הספרדית. בשנים 1845-1844 בא לחברון גל נוסף של חב"דניקים ממזרח אירופה. בין הבאים היו קרובי משפחתו של האדמו"ר האמצעי: בתו, הרבנית מנוחה רחל שניאורסון, שחסידי חב"ד ואחרים עולים לרגל לקברה בחברון עד היום; בעלה, הרב יעקב סלונים; גיסתו של האדמו"ר, הרבנית שפרה, עם בתה ובעלה. בשביל האחרונים זו היתה בעצם מין גלות, או הגליה. שפרה היתה נשואה למשה, אחיו הצעיר של האדמו"ר האמצעי. אחרי מות אביהם, כותב גור אריה, ראה עצמו משה ראוי להנהיג את החסידות, ומשהדבר לא עלה בידו הוא עזב, "התאהב בבת אל נכר, פרק עולו והמיר את דתו ולבסוף יצא מדעתו ומת". את בני ביתו שלחו לארץ הקודש כדי לחסוך להם ולחסידות את הבושה. הערבים המשיכו לראות באנשי חב"ד קבוצה חריגה. "השייח מכפר דורא, עבד אל-רחמן עיסא עמר, היה המציק העיקרי לאנשי חב"ד וקיבל מהכולל הקצבה חודשית מכספי החלוקה", כותב גור אריה. מאחורי הניסוח הזה מסתתרת עובדה פשוטה: אנשי חב"ד נדרשו לשלם, ושילמו, דמי חסות לשייח. בספרי החשבונות ובדיווחים שלהם הם כינו אותו "הרב השחור". תמורת הכסף, כותב גור אריה, הגן השייח על בני חסותו מפני התנכלויות של "פלאחים חברונים". אבל ב-1852, לאחר שנאסר על ידי הטורקים ושוחרר, האשים השייח את היהודים "שלו" כי הלשינו עליו, תבע מהם תשלום "קנס", ואחר כך תקף אותם בראש אנשיו, ששדדו את בתיהם. כעבור שש שנים נאסר השייח שוב, הועבר לאיסטמבול והוצא שם להורג, אך יהודים המשיכו לסבול מהתנכלויות, ומדי פעם הופיעו דיווחים על כך בעיתון "החבצלת". ב-1878, למשל, הוכה תושב חברון רחמים תורג'מן, ומת כעבור שבוע. בשנים 1880-1870 התחילו יהודים לבנות בתים מחוץ ל"חצר היהודים", שם חיו עד אז כבגטו. אחד הראשונים היה הרב חיים ישראל רומנו, שהקים ארמון על שטח אדמה גדול. אחרי מותו רכש אביו של הריי"צ את הנחלה, בכספי תרומות שאסף לשם כך. שלום דובער לוין כתב בספרו "תולדות חב"ד בארץ הקודש" (ניו-יורק, 1988) כי האדמו"ר קיבל דיווחים על ניסיונות של ערבים לכרסם בשטחו, "בונים חנויות ונשענים אל החאן ואל חצר הנ"ל ופותחים חלונות". אך כל אלה התגמדו לעומת המהלומה שספגה הקהילה במלחמת העולם הראשונה: מאחר שרוב חבריה שמרו על אזרחותם הרוסית, הם נחשבו נתיני אויב וגורשו מן הארץ. אחרי המלחמה שבו רובם לירושלים ורק מעטים השתקעו מחדש בחברון. ייסוד המנדט וקידום המפעל הציוני לא עצרו את הדעיכה. ב-1890 חיו בחברון 1,429 יהודים, 619 מהם אשכנזים. ב-1918 היה מספרם 256 ,757 מהם אשכנזים, וכעבור חמש שנים ירד המספר ל-413 בלבד, 107 מהם אשכנזים. אבל ב-1924 עברה לחברון מליטא ישיבת סלובודקה כולה, על 150 תלמידיה, ו"הכניסה רוח חיים בקהילה המתנוונת", כפי שנכתב בספר "תולדות ההגנה": "הפרנסה רבתה, נבנו בתים חדשים והוקמו פנסיונים לתלמידי הישיבה". נופשים יהודים החלו לבוא אל העיר בחודשי הקיץ, כדי ליהנות מאווירה הקריר יחסית. בשבת, 24 באוגוסט 1929, זמן קצר לפני תחילת הטבח, פגש אליעזר סלונים אחד מנכבדי חברון הערבים, שהציע לו להסגיר לידי הערבים את "הזרים", כלומר את אלה שאינם ילידי העיר. סלונים דחה את ההצעה. אבל מהנתונים על הנרצחים והניצולים מתברר שערביי חברון ניסו בכל זאת להבדיל בין "מקומיים" ל"זרים". אלה מהם שהצילו יהודים, והיו רבים כאלה, לפעמים תוך סיכון חייהם, הצילו קודם כל את מכריהם, ואלה היו בדרך כלל מוותיקי העיר (ערבים הצילו יותר מ-250 יהודים). מכלל הנרצחים 48 היו ילידי חו"ל (רובם המכריע אשכנזים) ורק 19 ילידי הארץ. העיתון "דבר" ציטט ביוני 1930 דיווח של העיתון הפלשתיני "ירמוך" שיצא בחיפה, אחרי ששלושה פלשתינאים שהורשעו ברצח יהודים נתלו בכלא עכו. שניים מהם השתתפו בטבח בחברון. אחד, מוחמד ג'מג'ום, הודה לפני עלייתו לגרדום שהרג חמישה יהודים, והשני, עטא אל-זיר, הודה שהרג שלושה. "הם הוסיפו", כתב העיתון הפלשתיני, "שהנרצחים היו יהודים זרים, ולא יהודים-ערבים". דברים אלה מעידים על הלוך הרוחות בחברה הפלשתינית, שעדיין ביקשה להבדיל בין יהודים לציונים, גם אם לא תאמו את כל מעשיהם של הרוצחים: עטא אל-זיר, למשל, הורשע בין היתר ברצח הרב מאיר קסטל, מוותיקי הקהילה הספרדית בחברון. " דו-קיום כמיטב המסורת הפלסטינית: רצח, אונס, גטו ליהודים, התנכלויות, דמי חסות. הקהילה דועכת. הינה כך מתאר שמאלן יהודי את התנהגות הרוצחים הערבים: 'ביקשו להבדיל בין יהודים לציונים', אבל רצחו את אלה ואת אלה. זה מה שצפוי לנו אם חלילה 'פלסטין' תגבר על ישראל. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=465887&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0