מתוך ייאוש

[עצמי]

מתוך ייאוש

אני במצב מאד לא טוב כרגע... לא יכולה לפרט, עוד לא למדתי איך, לא יכולה בדיוק להסביר. פשוט מבובלת מאד ולא יכולה לרכז את המחשבה. יש בי כאב עצום ואני לא יודעת איך חיים איתו. אני אבודה בתוכי. זכרונות עולים, ומחבלים בכל ניסיון שלי להרים ראש ולחיות. לא רוצה להפחיד אף אחד, לא רוצה להקפיץ את כולם על הרגלים בשבילי.. אבל לא יכולה להתמודד. ישבתי היום שצל הפסיכולוג שלי.. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי להביא את הבלאגן לידי מילים לא הצלחתי לאפשר לו לעזור. ישבתי שם אבודה, בלב דופק ממצוקה, ולחץ מתגבר בחזה.. שתי דמעות או שלוש זלגו מעיני.. איכשהו ברחו להן.. ולא מצאתי את הכוח.. לכלום. לא יודעת מה נשאר לי. לא יודעת בשביל מה.

 

[רומי1770]

מתוך ייאוש תצמח התקווה...

אל עצמי... את אומרת שאינך מוצאת את הכח, אבל יש בך כוחות, עובדה. את מסוגלת להביא את עצמך למצב של כתיבה, זה דורש כוחות, זה דורש רכוז כלשהוא, אני מבינה שמה שאת באמת רוצה זה שהסבל ייפסק, את יודעת מה גורם לך להרגיש כה אבודה? לא תמיד יודעים מאיפה כל הסבל הזה בא ואז זה ממש מתסכל כי זה לא אמור לקרות, לכאורה. דכאון יכול להופיע פתאום, גם בלי סיבה הנראת לעין, שנים הייתי בדכאון מהדכאון... לו רק ידעתי שלא חייבת להיות סיבה ברורה... אולי זה היה פחות כואב, יותר לגיטימי... תהיי חזקה, את לא לבד פה.. רומי,זו שאכפת לה.

 

[מחושבת]

תתעודדי!

את סתם מבזבזת זמן על פסיכולוגים. לא חשוב ממה נובע המצב שלך. לכי לפסיכיאטר ואם את רוצה בשמחה אמליץ לך על אחד מוצלח במיוחד. הפטנט הוא למצוא כוח חיצוני (תרופה) שייתן לך את הפוש הראשון. את יודעת שבריפוי סרטנים למיניהם לא היו פריצות דרך בתקופה האחרונה אבל בסיוע נפשי היתה ועוד איך. גילו שבמצבים לא טובים נוצר חוסר בסרוטונין במוח. אז נותנים לך סרוטונין בכדור שנקרא סרוקסאט ותוך חודש עד ששה שבועות את מתחילה להבין בשביל מה את חיה ואחרי עוד כמה שבועות של לקיחה חדיומית את מרגישה רגילה +++ עד שהקרובים לך ישאלו אם גם אנשים שאינם במצבך יכולים לקחת את זה מדי פעם והתשובה כמובן לא. טוב אני לא יודעת כמה זמן עוד אהיה פה אז שם הדוקטור הוא אביב יערי והוא עובד במכון גרין ברמת גן.

 

[רומי1770]

כדור סרק

מחושבת יקרה אני שמחה שסרוקסט עשה לך את זה והביא שלוה ונחת לחייך. באמת. אנשים שכוונתם רק טוב, הפיחו בי תקוות שהנה כדור ``הפלא`` ייחלץ אותי מהבור, וואופס... נפלתי לתהום. זה לא עוזר כלל, זה מתסכל, אז כל מי שבטוח שצרותיו הולכות להסתיים עם נטילת הכדור שיהיה נכון גם להפתעות, שיהיה לכולם רק טוב, אני המתוסכלת ששום כדור לא עושה לה את זה.... עליי זה לא עובד, ניסיתי המון סוגים שזה ממש מכעיס...

 

[מחושבת]

בירורים

רומי יקרה - לקחת את זה בצורה קבועה רגילה וסדורה בדיוק כפי שהודרכת או שאולי חיפפת פה ושם בלקיחה או שהוספת דברים אסורים כגון אלכוהול שזה לא הולך ביחד. חוץ מזה אולי את בין הבודדים שלהם אכן זה לא עושה את זה לפי הכלל שבכל כלל יש יוצא מן הכלל (והיוצא מהכלל בכלל זה הוא שאין בו יוצא מן הכלל). אבל אם עצמי לא ניסתה דרך זו כלל איך היא תדע אם גופה יגיב לפי הספר כמו שאצלי או לפי היוצא מן הכלל כמו אצלך, ושווה לנסות.

 

[nicy2001]

ברצוני לומר...

שלפי דעתי לא כדאי להשתמש בכדורים הפחד הוא שברגע שמתחילים אי אפשר אחר כך להפסיק כאשר זה באמת עוזר ומרגישים טוב. (כי זה כמו סמים) וזאת אני יודע בגלל אבא שלי יהודה

 

[מחושבת]

לא כמו סמים

יהודה היקר - יש הבדל עצום בין כדורים שלוקחים לריפוי הנפש בהשגחת רופא לבין לקיחת סמים או אפילו עישון. אני למשל עברתי לפני 20 שנה ניתוח להוצאת בלוטת התירואיד שהיתה פעילה ביתר ומאז עלי לקחת כל יום מימי חיי כדור אחד בשם אלטרוקסין שמכיל את האנזים שהבלוטה שאין לי לא מייצרת. (אז למה הוציאו לי? כי לדיכוי פעילות היתר יש רק תרופות עם תופעות לוואי רבות שאי אפשר לקחת כל החיים אבל כאשר מתפטרים מהבלוטה וכך נוצר חוסר מוחלט באנזים אז יש את האנזים שמופק במעבדה וקיבל את השם אלטרוקסין. כשגרתי בארה``ב פגשתי לאחר הניתוח אשה זקיינע בובע שהראתה לי את הצלקת שלה וסיפרה שהיא לוקחת אלטרוקסין כבר 60 שנה. ואם אין תופעות לואי וצריך לקחת כל החיים - אז מה ? זה נשמע נורא בהתחלה אבל כשמתרגלים לזה ממש לא מקדישים לזה שום מחשבה.

 

[nicy2001]

מצטער על הטעות

תודה שתקנת אותי

 

[סהר-תמיכה]

עצמי

נכון, כואב וקשה... ואת מנסה להתמודד. הנה, ישבת לך שם, מולו היה נראה לך ששום דבר לא זז שהכל עומד במקום הגוף הגיב, הנפש רצתה להביע אך היה לה קשה. אבל... עצמי יקרה, משפט אחד קפץ לעיניי ``שתי דמעות או שלוש זלגו מעיניי.. איכשהו ברחו להן...`` ואני יודעת, יקרה עד כמה היה קשה להוציא אותן אבל.. הנה הן באו, התחילו להגיע... תני להן מקום להמשיך ולזרום, תני להן את המקום שלא היה להן עד היום. יקרה יש לך המון, יש בך המון, ובמיוחד המון כוחות שאולי לך קשה לראות אבל הם שם. והנה עשית עוד צעד... המשיכי כך יקרה, לקראת האור בקצה המנהרה.

 

[עצמי]

קוראת את תשובתכם...

שומעת את המילים. יודעת שהם באות ממקום אמיתי ואכפתי. אבל לא מסוגלת להרגיש כלום מלבד כאב... והבכי הזה שרוצה כבר לצאת... היה עוזר לי לדבר עם משהו... כאן בכתיבה. יותר קל לי לכתוב עכשיו מאשר לדבר, כי הגרון סגור וחנוק. אתמול אחרי שוטטות ארוכה, בה לא יכולתי לחזור הביתה, לא ידעתי לאן אני הולכת או בשביל מה... אחרי אין סוף בלאגן בראש, והרבה כאב. הצלחתי לכתוב סוף סוף את הזכרון שמציף עכשיו. והוא קשה. והוא נורא. והוא קורע מתוכי את שארית החיות, כי הוא כל כך פוצע בנשמה. ואני שוב אבודה.