מתייעצת גם כאן-ארוך ומבולבל
כשהתחלתי לעבוד עבור העמותה, סוכם שעה בשבוע אצלם ושאר הזמן אני עובדת במשרד כשצריך. הגיעו מים עד נפש, כבר כמה פעמים היא (המזכ"לית) התחשבנה איתי על הזמן למרות שאני נותנת יותר כשצריך ויש לי זמן. עשיתי איתה שיחה על ההתחשבנות וסיכמנו שהיא נפסקת כי כשצריך אני נותנת יותר זמן. לפני שבועיים הייתי שם שעתיים, ולפני שהלכתי סיפרתי לה שכל יום שישי ב-11 אני עם הגדולה אצל הפסיכולוגית. במהלך שבוע שעבר אמרה שלא תהיה סוף שבוע ושאני אחזיר לה את הזמן שלא הייתי, שתקתי על זה. הגיע השבוע, דיברנו על יום חמישי בערב או שישי בבוקר. לפני כמה ימים אמרה שזהיהיה שישי, אמרתי לה בסדר, יום שישי בבוקר. התקשרה אלי לעבודה (למרות שאסור לה כי זה לא קשור לשעות שאני חייבת לה והבוסית כועסת עלי שאני מדברת איתה בעבודה) ואמרה לי שזה יהיה רק אחרי 10 וחצי ביום שישי. אמרתי לה שאי אפשר והזכרתי את המחוייבות שלי בשעה 11. היא: אז ניפגש בצהריים. אני: לא יכולה אני נוסעת אחרי הפגישה. היא: אז שבת. אני: לא יכולה כי אני נוסעת ואחזור מאוחר במוצ"ש היא: אבל חייבים להפגש, שבוע הבא אני נוסעת. אני: לא יודעת מה להגיד לך, אני לא אשמה שאת לא נמצאת. היא: היית צריכה להגיד לי מראש שהפגישות מוגבלות בזמן (למה את לא אמרת לי מראש שאת לא תהיי?) אני: אמרתי לך לפני שבועיים על שעה 11 וחוץ מזה זה חד פעמים שיוצא שאני גם נוסעת ולא אהיה אחה"צ או שבת. היא: אז תמצאי פתרון אני: אין לי, אני לא אשמה שאת לא נמצאת. היא: אז יום ראשון אני: בעלי עובד, אני צריכה לראות שהוא יכול להפסיד שעות עבודה וןכסף שאף אחד לא ישלם לו. היא: אז תבואי ב-8 בערב אני: זו שעה שאני כבר לא יכולה, יש ילדות להאכיל ולהשכיב לישון ואני גם אחרי יום עבודה היא: גם אני אחרי יום עבודה (בטח, היא חיה את העמותה 25 שעות, אני לא). אני: אין לי מה להגיד לך, אני לא יכולה. היא: היית צריכה להגיד לי שיש הגבלת זמן מתי נפגשים אני: אמרתי לך על השעה 11 זה שאת לא זוכרת זו לא אשמתי וחוץ מזה זה חד פעמי שיוצא שאני נוסעת ואת לא יכולה בבוקר. היא: את חייבת למצוא פתרון ולהפגש איתי אני: זו לא אשמתי שאת לא יכולה. הוויכוח נמשך עוד הרבה זמן. כשסיימנו לדבר הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום מרוב עצבים. זה קרה לי עוד כמה פעמים, היתה לי צניחת סוכר, הקרסול התחיל לכאוב נורא, סחרחורות, הכל בגלל העצבים שעשתה לי. דיברתי עם הבוסית שלי שממש לא שווה לי הכסף (1200 גם הנה"ח וגם הדפסות) תמורת הכפייה שלה כל הזמן להיות מוכנה לה. היא מתקשרת אלי המון בערב, הדפסות בבית בלי סוף, שיחות ארוכות על חשבוני ועוד. הכסף הוא אויר לנשימה בשבילנו (הלך קורס המאסטר), אבל השאלה מה שווה, גם אם נדבר והיא תבין במה היא טעתה, זה יחזור על עצמו, כי היא נושמת את העמותה כמו אויר לנשימה ומצפה שכולם יעשו ככה. מה אתן הייתן עושות במקומי?
כשהתחלתי לעבוד עבור העמותה, סוכם שעה בשבוע אצלם ושאר הזמן אני עובדת במשרד כשצריך. הגיעו מים עד נפש, כבר כמה פעמים היא (המזכ"לית) התחשבנה איתי על הזמן למרות שאני נותנת יותר כשצריך ויש לי זמן. עשיתי איתה שיחה על ההתחשבנות וסיכמנו שהיא נפסקת כי כשצריך אני נותנת יותר זמן. לפני שבועיים הייתי שם שעתיים, ולפני שהלכתי סיפרתי לה שכל יום שישי ב-11 אני עם הגדולה אצל הפסיכולוגית. במהלך שבוע שעבר אמרה שלא תהיה סוף שבוע ושאני אחזיר לה את הזמן שלא הייתי, שתקתי על זה. הגיע השבוע, דיברנו על יום חמישי בערב או שישי בבוקר. לפני כמה ימים אמרה שזהיהיה שישי, אמרתי לה בסדר, יום שישי בבוקר. התקשרה אלי לעבודה (למרות שאסור לה כי זה לא קשור לשעות שאני חייבת לה והבוסית כועסת עלי שאני מדברת איתה בעבודה) ואמרה לי שזה יהיה רק אחרי 10 וחצי ביום שישי. אמרתי לה שאי אפשר והזכרתי את המחוייבות שלי בשעה 11. היא: אז ניפגש בצהריים. אני: לא יכולה אני נוסעת אחרי הפגישה. היא: אז שבת. אני: לא יכולה כי אני נוסעת ואחזור מאוחר במוצ"ש היא: אבל חייבים להפגש, שבוע הבא אני נוסעת. אני: לא יודעת מה להגיד לך, אני לא אשמה שאת לא נמצאת. היא: היית צריכה להגיד לי מראש שהפגישות מוגבלות בזמן (למה את לא אמרת לי מראש שאת לא תהיי?) אני: אמרתי לך לפני שבועיים על שעה 11 וחוץ מזה זה חד פעמים שיוצא שאני גם נוסעת ולא אהיה אחה"צ או שבת. היא: אז תמצאי פתרון אני: אין לי, אני לא אשמה שאת לא נמצאת. היא: אז יום ראשון אני: בעלי עובד, אני צריכה לראות שהוא יכול להפסיד שעות עבודה וןכסף שאף אחד לא ישלם לו. היא: אז תבואי ב-8 בערב אני: זו שעה שאני כבר לא יכולה, יש ילדות להאכיל ולהשכיב לישון ואני גם אחרי יום עבודה היא: גם אני אחרי יום עבודה (בטח, היא חיה את העמותה 25 שעות, אני לא). אני: אין לי מה להגיד לך, אני לא יכולה. היא: היית צריכה להגיד לי שיש הגבלת זמן מתי נפגשים אני: אמרתי לך על השעה 11 זה שאת לא זוכרת זו לא אשמתי וחוץ מזה זה חד פעמי שיוצא שאני נוסעת ואת לא יכולה בבוקר. היא: את חייבת למצוא פתרון ולהפגש איתי אני: זו לא אשמתי שאת לא יכולה. הוויכוח נמשך עוד הרבה זמן. כשסיימנו לדבר הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום מרוב עצבים. זה קרה לי עוד כמה פעמים, היתה לי צניחת סוכר, הקרסול התחיל לכאוב נורא, סחרחורות, הכל בגלל העצבים שעשתה לי. דיברתי עם הבוסית שלי שממש לא שווה לי הכסף (1200 גם הנה"ח וגם הדפסות) תמורת הכפייה שלה כל הזמן להיות מוכנה לה. היא מתקשרת אלי המון בערב, הדפסות בבית בלי סוף, שיחות ארוכות על חשבוני ועוד. הכסף הוא אויר לנשימה בשבילנו (הלך קורס המאסטר), אבל השאלה מה שווה, גם אם נדבר והיא תבין במה היא טעתה, זה יחזור על עצמו, כי היא נושמת את העמותה כמו אויר לנשימה ומצפה שכולם יעשו ככה. מה אתן הייתן עושות במקומי?
