מתישהו יהיה טוב?
אז אחרי לילה לא שקט שבא דווקא אחרי יום יחסית רגוע, הלכתי היום בבוקר לפגישה עם הפסיכולוגית שלי.
מאז שהחלטתי שאני אשתף אותה במה שעובר עליי חיכיתי לפגישה הזו. הייתי די עצבנית בדרך לשם, לא שקטה, ולא הייתי בטוחה אם אני באמת אצליח לעשות את זה.
בכל מקרה, סיפרתי לה. סיפרתי לה ממה החרדה ועוד דברים שקשורים לזה. בניגוד לציפיות החרדתיות, היא לא נפלה מהכיסא בבעתה ולא זרקה אותי מהחדר שלה.
דיברנו. זה לא היה קל. ידעתי שיהיה קשה לחלוק כי ברגע שאומרים את זה בקול רם ומישהו אחר יודע זה הופך את הכל ליותר מוחשי. זה כבר לא ייעלם פתאום. זה גם חותמת לכך שגם אם הכל מוצף מעבר למה שצריך, יש גרעין של רציונל בחרדה שלי ואת זה אף בנאדם לא יכול לשנות, זה משהו שאין לי מה לעשות אלה לחכות ולראות שיסתדר (אמן).
מצד שני, זו הקלה להוציא את זה מהבטן. אני לא מתחרטת שסיפרתי. היא כן אמרה את הדברים הנכונים ועזרה לי להבין מה תוכנית הפעולה שאני מעדיפה. היא עזרה לי לתחום בעיגול את הדבר המפלצתי הזה עם כל הפחדים והחרדות, משהו שאפשר למקם אותו בזמן ובמרחב ולכן אולי גם אפשר לשלוט בו יותר טוב. והיא תהיה שם.
חוצמיזה היא אמרה מה שליידי אומרת כל הזמן- לא לתת למחשבות האלה להשתלט, ברגע שאני מזהה שזה סתם מעגל של חרדה שאין לו סוף וטעם אז פשוט לעצור את זה. היא גם אמרה שלדעתה זה לא טוב שאני מתנתקת מהחברים והסביבה בתקופה הזאת, כי אין מה שיעסיק אותי וזה משאיר מקום לחרדה להיכנס, אבל אני פשוט לא מסוגלת וכרגע הבריחה הזאת זה מה שנותן לי את הבטחון. אני לא מסוגלת. אני לא יכולה לדבר עם אנשים על סתם דברים כשדבר כ"כ גדול מעיב עליי. תיקון- אני יכולה, אבל אני עושה את זה רק בעבודה כי אין לי ברירה. כי אחרת אני אגור בפחון.
דיברנו גם על עוד דברים לא קלים שלא קשורים לזה ישירות, דברים שברגע שהמכשול הזה יעבור אני אצטרך להתמודד גם איתם.
אז יצאתי בסה"כ בהרגשה יותר מחוזקת. לא רוצה להגיד אופטימית, אבל זה כן עזר. זה נתן לי קצת כלים להתמודד עם המצב, כלים שכנראה אין לי. למה אין זה החלק העצוב.
בכל מקרה, זה ממש לא אידיאלי לקבוע פגישה כזאת על הבוקר לפני העבודה, אבל לא היה זמן אחר. אז מיד אחר כך הייתי צריכה ללכת לעבוד, למרות שהייתי ממש מוצפת רגשית. הלכתי לעבודה וספרתי עד שלוש והייתי חייבת להתנתק מזה... אבל לא לגמרי הצלחתי. נראה לי שהייתי בהלם חצי יום, לא מדברת ולא ממש קולטת מה שאומרים לי. כל הזמן על הקצה. ודווקא היום הסבירו לי הרבה דברים חדשים שאני צריכה ללמוד, שהם חשובים ודי מסובכים.... מה לעשות.
ההרגשה הזאת לא עזבה אותי גם אח"כ. בדרך הביתה היה לי קשה לנשום, הרגשה מוזרה כזאת בחזה ובגרון.
אני רוצה שזה יעבור כבר. אני רוצה שזה יהיה מאחורי. אני רוצה שהכל יהיה מאחורי, שיגיע סוף סוף הרגע שבו יהיה לי שקט ובטחון. בינתיים הפחד מרחף מעל הכל, אי אפשר לברוח ממנו ואין ממנו מנוחה. מתישהו יהיה טוב.
אז אחרי לילה לא שקט שבא דווקא אחרי יום יחסית רגוע, הלכתי היום בבוקר לפגישה עם הפסיכולוגית שלי.
מאז שהחלטתי שאני אשתף אותה במה שעובר עליי חיכיתי לפגישה הזו. הייתי די עצבנית בדרך לשם, לא שקטה, ולא הייתי בטוחה אם אני באמת אצליח לעשות את זה.
בכל מקרה, סיפרתי לה. סיפרתי לה ממה החרדה ועוד דברים שקשורים לזה. בניגוד לציפיות החרדתיות, היא לא נפלה מהכיסא בבעתה ולא זרקה אותי מהחדר שלה.
דיברנו. זה לא היה קל. ידעתי שיהיה קשה לחלוק כי ברגע שאומרים את זה בקול רם ומישהו אחר יודע זה הופך את הכל ליותר מוחשי. זה כבר לא ייעלם פתאום. זה גם חותמת לכך שגם אם הכל מוצף מעבר למה שצריך, יש גרעין של רציונל בחרדה שלי ואת זה אף בנאדם לא יכול לשנות, זה משהו שאין לי מה לעשות אלה לחכות ולראות שיסתדר (אמן).
מצד שני, זו הקלה להוציא את זה מהבטן. אני לא מתחרטת שסיפרתי. היא כן אמרה את הדברים הנכונים ועזרה לי להבין מה תוכנית הפעולה שאני מעדיפה. היא עזרה לי לתחום בעיגול את הדבר המפלצתי הזה עם כל הפחדים והחרדות, משהו שאפשר למקם אותו בזמן ובמרחב ולכן אולי גם אפשר לשלוט בו יותר טוב. והיא תהיה שם.
חוצמיזה היא אמרה מה שליידי אומרת כל הזמן- לא לתת למחשבות האלה להשתלט, ברגע שאני מזהה שזה סתם מעגל של חרדה שאין לו סוף וטעם אז פשוט לעצור את זה. היא גם אמרה שלדעתה זה לא טוב שאני מתנתקת מהחברים והסביבה בתקופה הזאת, כי אין מה שיעסיק אותי וזה משאיר מקום לחרדה להיכנס, אבל אני פשוט לא מסוגלת וכרגע הבריחה הזאת זה מה שנותן לי את הבטחון. אני לא מסוגלת. אני לא יכולה לדבר עם אנשים על סתם דברים כשדבר כ"כ גדול מעיב עליי. תיקון- אני יכולה, אבל אני עושה את זה רק בעבודה כי אין לי ברירה. כי אחרת אני אגור בפחון.
דיברנו גם על עוד דברים לא קלים שלא קשורים לזה ישירות, דברים שברגע שהמכשול הזה יעבור אני אצטרך להתמודד גם איתם.
אז יצאתי בסה"כ בהרגשה יותר מחוזקת. לא רוצה להגיד אופטימית, אבל זה כן עזר. זה נתן לי קצת כלים להתמודד עם המצב, כלים שכנראה אין לי. למה אין זה החלק העצוב.
בכל מקרה, זה ממש לא אידיאלי לקבוע פגישה כזאת על הבוקר לפני העבודה, אבל לא היה זמן אחר. אז מיד אחר כך הייתי צריכה ללכת לעבוד, למרות שהייתי ממש מוצפת רגשית. הלכתי לעבודה וספרתי עד שלוש והייתי חייבת להתנתק מזה... אבל לא לגמרי הצלחתי. נראה לי שהייתי בהלם חצי יום, לא מדברת ולא ממש קולטת מה שאומרים לי. כל הזמן על הקצה. ודווקא היום הסבירו לי הרבה דברים חדשים שאני צריכה ללמוד, שהם חשובים ודי מסובכים.... מה לעשות.
ההרגשה הזאת לא עזבה אותי גם אח"כ. בדרך הביתה היה לי קשה לנשום, הרגשה מוזרה כזאת בחזה ובגרון.
אני רוצה שזה יעבור כבר. אני רוצה שזה יהיה מאחורי. אני רוצה שהכל יהיה מאחורי, שיגיע סוף סוף הרגע שבו יהיה לי שקט ובטחון. בינתיים הפחד מרחף מעל הכל, אי אפשר לברוח ממנו ואין ממנו מנוחה. מתישהו יהיה טוב.
כמו שהיי אמרה, האומץ שלך עוזר לאחרים להתחיל לקבל טיפול. 
