מתי אפסיק לדאוג?
יש נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על המעשים שלהם?... זהו, שיש נקודת זמן מופלאה כאשר ההורים הופכים רק לצופים בחיים של ילדינו ורק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם". בלי להרגיש כלום?... כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?", האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות", אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך הפרעה לשיעור, בתזוזה מתמדת. כמעט כאילו קראה את מחשבותיי, המורה אמרה לי: "אל תדאג, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם", אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום. כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שכלי-הרכב יחזרו הביתה, שהדלת תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים". אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו... אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. המשכתי להתעצב בכישלונותיהם , להצטער על דברים שהעציבו אותם ומזדהה איתם באכזבותיהם. חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי. אני רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ. "את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך? -האם בהיותנו הורים נדונו לחיים של דאגה? האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתעיר את הדרך של החולשות האנושיות והפחד מהלא מוכר? האם הדאגה היא קללה או תכונה עילאית שמעלה אותנו לנקודה הגבוהה היותר בחיי בן-אנוש? יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי: "איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה לי!!!, דאגתי מאוד." ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר
יש נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על המעשים שלהם?... זהו, שיש נקודת זמן מופלאה כאשר ההורים הופכים רק לצופים בחיים של ילדינו ורק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם". בלי להרגיש כלום?... כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?", האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות", אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך הפרעה לשיעור, בתזוזה מתמדת. כמעט כאילו קראה את מחשבותיי, המורה אמרה לי: "אל תדאג, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם", אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום. כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שכלי-הרכב יחזרו הביתה, שהדלת תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים". אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו... אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. המשכתי להתעצב בכישלונותיהם , להצטער על דברים שהעציבו אותם ומזדהה איתם באכזבותיהם. חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי. אני רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ. "את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך? -האם בהיותנו הורים נדונו לחיים של דאגה? האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתעיר את הדרך של החולשות האנושיות והפחד מהלא מוכר? האם הדאגה היא קללה או תכונה עילאית שמעלה אותנו לנקודה הגבוהה היותר בחיי בן-אנוש? יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי: "איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה לי!!!, דאגתי מאוד." ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר