מתי זה ייגמר?!?!??!

[Star_Dust]

מתי זה ייגמר?!?!??!

די כבר!!!!! מתי זה ייגמר?!? כמה אפשר עוד לבכות?!?? עברו שלושה חודשים. רבע שנה בסך הכל. ולי זה נראה כמו נצח. כולם אומרים שאני חזקה. ולא רואים אותי בכלל. לא רואים שאני שבורה לרסיסים. וזה די משעשע אותי. לחשוב על ההלם אליו הם ייכנסו כשאמות. אבל היא נראתה כל כך חזקה.... שלושה חודשים בלעדיו וכבר הבנתי שאני לא יכולה לבד. ועם כל הכבוד למשפחה ולחברים ואפילו לביתי... אין לו תחליף. ואני כל כך לבד אפילו כשאני איתם. רק רוצה למות כבר. האם זוהי בקשה מוגזמת מדי?!? היו לי פעם אוגרים ויום אחרי שהאוגר הלבן מת, האוגר השני התכווץ לו ומת מצער. ואני כבר שלושה חודשים על הכדור הזה בלעדיו. אפילו למות מצער אני לא מצליחה. מוזר, תמיד חשבתי שאנחנו יצורים מתקדמים יותר מאוגרים. ולא, אני לא אקח את הדרך הקלה החוצה. ולא בגלל שאני לא רוצה אלא רק בגלל שאני מפחדת שלא אגיע לאותו מקום בו הוא נמצא. ולא כל כך מבינה מה זה עכשיו. ורק יודעת שאלו לא חיים. להעביר יום אחרי יום... רק לחכות שהזמן יעבור... ולהתפלל שהזמן יתחיל לעבור מהר יותר כדי לקרב אותי אל קיצי. וכבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וזהו. אני.

 

[מיכל@בר]

יקרה את כל כך.....

קשה, תקופה הכי קשה בעולם את עוברת.. וכל המחשבות האלה שלך, כל כך מובנות, כל כך אנושיות.... ולא מבינה מה זה עכשיו, את כותבת, ועכשיו זה ההתחלה של הלקלוט את האין, להתחיל לחיות עם הבלי הגדול הזה... וזה קשה.... שולחת לך חיבוק גדול ..

 

[רחלי27]

אין מילים..

רק שמבינה אותך כ"כ... וזהוא! תמשיכי ללכת...עוד קצת. זה לא נהיה קל יותר אבל לומדים להתמודד עם המישקל. נשיקות לקטנה .

 

[noor נור]

אבק כוכבים יקרה....../images/Emo20.gif

כל כך כואב לקרוא את המילים שלך, כל כך מוכר, כל כך אכזר. את כותבת שכולם חושבים שאת חזקה, ויודעת מה? גם את חושבת שאת חזקה!!! זה נכון שיש בך את הכוחות העצומים האלה אבל האם זה באמת מה שאת "מאחלת" לעצמך, האם לא מגיע לך יותר טוב?נכון, אנשים עברו ועוברים טרגדיות מסביבנו על ימין ועל שמאל, ו"מצליחים" לעבור אותם בעצמם, אבל כשיש דרכים פחות כואבות להעביר את הזמן למה לא להשתמש בהם?את סומכת על עצמך להעביר את הזמן הזה כמה שיותר מהר,לעשות הכל לבדך ובעצמך.ללכת למכון כושר ע"מ לטפל בגוף שלך במקום ללכת שיטפלו אחרים בגוף שלך, לדבר עם ה"פורום" שלנו ולהשתחרר בו בשעה שאולי את זקוקה לכלים נוספים בתקופה קשה זו,...מקווה שאני לא בוטה מדי ביום שימשי כזה...פשוט נראה לי שאת מחזיקה את עצמך כל כך חזקשברור שאף אחד לא יכול לעמוד מול זה. קבלי עזרה מסביב מכל מי שאפשר: רייקי, אנרגיות, מסג´ים,אהבה,פסיכולוג טוב, פנקי את עצמך עד הסוף ואל תנסי להתמודד עם הדברים לבד... אין שום סיבה!! אף אחד מסביב לא מצפה ממך להיות הכי חזקה שבעולם, ואם זה יעודד אותך, אז אני אפילו מרגישה שהם ישמחו לדעת שיש אחרים שדואגים לך. באמת מקווה שלא פגעתי, זו לא הכוונה. אבל עם מודעות כל כך עצומה שיש לך, נראה לי שתביני את הדברים כפירושם הפשוט. שיהיה לך ולספיר ולבני ביתך, ושאבק הכוכבים שבך יהפוך לכוכב אחד ענקי שיאיר לך את הדרך!! חג חנוכה שמח.

 

[חצי-אורן]

חור בנשמה

שבעה שבועות עברו מאז נלקחה ממני , מאז נפער בי החור העצום הזה ... חור ששום דבר ואף אחד כבר לא ימלא חזרה .... איבדתי את היכולת לצחוק או אפילו לחייך , והכל איבד טעם ועניין ... המחשבות האחרונות איתם אני נרדם עוסקות במוות שלי ... בתיכנון שלו, בתוצאות שלו (הפגישה המיוחלת איתה) ... שמעתי על אנשים שמתו משיברון לב ... איך עושים את זה ? האם הכאב שלי לא מספיק כדי שזה יקרה גם לי ? זה הדבר היחיד שאני רוצה בו היום ....

 

[BooBee]

אורן יקר

מה לדעתך אהובתך היתה מאחלת לך עכשיו? אם אני הייתי אהובתך, הייתי מאחלת לך המון אהבה ושקט נפשי ומקום רך להניח בו את הראש. מצער אותי לקרוא שאתה מתעסק במוות שלך, מתאר את שברון הלב שלך, פרוס על הודעות רבות כל כך, מחכה שזה כבר יקרה... ואולי זה לא יקרה, ואז אתה תעמוד מול שתי החלטות. להיות או לא להיות. כמה קלישאי, ככה אמיתי. שבוע שעבר קברנו את בן דודה של אמא שלי. כשחזרנו מההלוויה הקשה מאוד והלכנו לבית האבלים, עמדתי מהצד והבטתי באשתו, בילדיו, באמו ובאחיותיו, כמה הם היו שבורים וכואבים, הראש התפוצץ מרוב בכי, הריאות כמו לא יכלו יותר לשאת דבר. עמדתי מהצד והבטתי בהם, גווים כפופים, ראש כפוי, מבט אבוד בעיניים, ונזכרתי שגם אני הייתי שם לפני קצת יותר משנה, כשחשבתי שהנה, הכל נגמר עבורי, שמישהו יעצור את העיר המזויינת הזו, אני רוצה לרדת. אני רוצה שימציאו איזה מיכשור טכנולוגי מיוחד שמצליח לבודד זכרונות מהתודעה ולהעיף אותם לאלף עזאזל. שמישהו יגיד לי שהיא תחזור בסופו של דבר, שרק לקחה איזו הפסקונת, נסעה לטייל בברזיל, מה שזה לא יהיה. אז, חשבתי שזהו. זהו. פשוט זהו. אי אפשר להמשיך מכאן הלאה. נקודת מפנה כואבת ונוראית. חלל ענק, מי יצחק מהבדיחות העקומות שלי, מי יפרגן לי כשיצא לי סיפור מוצלח, מי יחבק אותי כשאיזה בחור יחליט שזה לא אני זה הוא, אוי, אחותי מתה. לו יכולתי למות במקומה. ושבוע שעבר, אחרי ההלוויה, הבנתי. החיים נמשכים. גם בלעדי האנשים אותם אנחנו הכי אוהבים בעולם, תמיד נתגעגע, תמיד נזכור ונספר עליהם, תמיד נשמור להם מקום רחב וחם בלב שלנו, תמיד נתהה מה אם לא היו מתים כל כך צעירים. הסתכלתי על המשפחה של אמא שלי, וידעתי, שעוד שנה דברים יראו אחרת. הכאב לא יהיה חזק פחות. אני פשוט למדתי לחיות לצידו בשלום. אני והוא לא נלחמים יותר, אני מפנה לו מקום במגרות הנפש שלי, מרשה לו להצמד אליי מספר פעמים ביום, אבל יודעת, כמו שיודעת שהשמש זורחת בבוקר וכמו שאני יודעת שאהבתי ועודני אוהבת את אחותי, שאם היתה יכולה להעביר לי ולו מסר אחד בלבד, המסר הזה יהיה "אחותי, תמשיכי לחגוג ולחיות ולאהוב, ולחשוב, ולכתוב ותשמחי, גם אם אני לא איתך שם פיזית". אני מכירה את אחותי ולכן אני כל כך בטוחה שאלה הדברים שהיתה אומרת אם היתה יכולה עכשיו לצעוד לחיבוק אחרון איתי, כאן, בדירה שלי. זה מה שהיתה לוחשת לי. אורן, יקר שלי, אני קוראת אותך כל יום, ונקרעת. תחשוב בעצמך, מה אהובתך היתה אומרת לך עכשיו, כשאתה כותב מילים קשות כל כך. את האהבה הענקית שרחשת ועודך רוחש לה, פזר מסביב, לאנשים שנותרו, למשפחה, לחברים. אני מחבקת אותך מרחוק, אחי. מחבקת ודומעת. רויטל.

 

[אחת מהצד]

ואני אותך BooBee....

חושבת אולי זה התפקיד של ימי השנה. שאנחנו כל כך נרתעים מהם. וחוששים. ומנסים לעקוף אותם. כי הם מחייבים אותנו לדבר עם עצמנו בשפה של חשבון נפש. של הערכת מצב. כי הנה יש נ.צ - שנה עברה. ויש עוגן ברצף הזמן שאפשר להתייחס אליו - הפעם הראשונה.. הפעם השניה. ואז אפשר להסתכל אחורה ולראות את השינוי. לקבל פרספקטיבה.. תמשיכי בובי.. תמשיכי..

 

[BooBee]

גם לי נראה ככה

אכן נ.צ. חתיכת נ.צ. שבוע-חודש-שנה ואז הריטואל הזה של עלייה לקבר מידי שנה, כל פעם פחות אנשים, פחות דמעות, פחות נלחמים עם עצמנו. כשמתחילים לצחוק כולם בארוחת ערב שבת, כל המשפחה ביחד, כבר לא מרגישים אשמים. היום הייתי אצל השריקנית שלי, ודיברתי איתה על זה. שהנה, בדיוק כמו שכתבת, יש פרספקטיבה שונה. לומדים לחיות עם זה. קשה קשה, אבל לומדים. בדרך הקשה לומדים. באבוהה קשה. מה שלומך את?

 

[חצי-אורן]

הבטחות לעולם הבא

ברור לי שאילנית שלי הייתה כועסת עליי אם הייתה יודעת על המחשבות שעוברות בראשי ... וזה אכן מה שהחזיק ודירבן אותי בימים הראשונים שאחרי ... מה עוד שהיא סחטה ממני הבטחות מפורשות בשיחות שהיו לנו מזמן וגם בבי"ח שאם משהו יקרה לה אי-פעם אני אמשיך ואשקם את חיי ... אבל ככל שהזמן עובר לו ברור לי שהיא לא רואה אותי והיא לא באמת יודעת מה עובר לי בראש ... ואיפהשהוא היא כן תשמח אם אני אבוא אליה ... אני יודע שאני מאד אשמח להצטרף אליה ....

 

[BooBee]

מה לגבי הבטחות לעולם הזה?

בעולם הזה הבטחת לה שתמשיך כאן. אורן, כבד את ההבטחה שלך. אם לא למענך, אז למענה. אני אולי נשמעת נורא פטרונית, אבל באמת, תן לזמן לעבור.

 

[Adrien]

החיים לא נמשכים!

עד כמה שזה נשמע עצוב, זה נכון. וכמו שאומר השיר, גם אני אשנא את האיש שיבוא ויאמר לי, שזה יעבור ושזה לא נורא. ותפסיקו כבר עם הקלישאות שלכם, הזמן לא מרפא, והחיים לא נמשכים, ואלו סתם דברים סתמיים שאנשים אומרים כדי לנסות לעודד אנשים. החיים שלי לא נמשכים. ההפך, הם נעצרים בדיוק בנקודת זמן שבה איבדתי אותו. ואני לא מאמינה שהכאב יקטן, כי כבר עברו 7 חודשים, והכאב מתגבר, עם כל יום שהוא לא פה לידי.

 

[BooBee]

אני חושבת שהם כן

וגם עבורך, אפילו אם את לא רואה זאת כך. הנה, עברו שבעה חודשים, כך את מספרת, והנה, את עדיין כאן, איתנו, מספרת, משתפת, כותבת. הם נמשכים, לא? הם נמשכים כבר שבעה חודשים מאז שהוא כבר לא איתך. בדיוק שחיי ממשיכים, זה כבר 13 חודשים, מאז שאחותי לא איתי ועם משפחתי. השאלה היא כמובן, מהי איכות החיים של החיים שלנו. הם יכולים להמשך, יום אחרי יום, כשכל מה שאנחנו חושבים עליו הוא השכול הפרטי שלנו. אנחנו יכולים להיעצר עם הכל. עם העבודה והחלומות, וכל האנרגיות שלנו יופנו לאותו כאב ענק, לאותו בור אינסופי בתוכנו. את חושבת שאני לא יודעת על מה אני מדברת? תעשי חיפוש על הניק שלי ותראי, איך לפני כמה חודשים כתבתי את הטקסטים הכי נוראיים שיצאו לי מהאצבעות אי פעם. הטקסטים הכי אובדניים שיצא לי להקיז. ועדיין, גם אז, תוך כדי כתיבת אותן מילים אובדניות, אותן מילים שרק כאב ועצב רב דבוק בהן אחת אחת, ידעתי, שהנה אני חיה, כאן ועכשיו, ממשיכה לנשום ולחיות וליצור ולדבר ולחשוב ולעשות כל מיני דברים רגילים, למרות החוסר העצום שיש כאן מאז מתה. אני חושבת שזה עניין של איך מסתכלים על זה. אי אפשר לעבוד על השעון ולוח השנה. לך עברו 7 חודשים, לי עברה שנה וקצת. כל אחד נתקע איפשהו. גם אני לפעמים, עדיין, תתפלאי, לא רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה. בא לי להמשיך לישון ולחלום עליה, לדבר איתה בשקט בשקט, ללטף לה את הראש ולספר לה מה חדש כאן, מאז שהיא כבר לא כאן. לפחות פעם בשבוע אני מסרבת לקום כשהשעון מצלצל. גונבת עוד כמה דקות של כרית. אז באותו יום אני קמה ממש מאוחר ומגיעה לעבודה באיחור ומתנצלת, ומה כבר אומר לבוס שלי? שחלמתי עליה ולא רציתי לבוא היום? אבל אנשים סומכםי עליי שאני אהיה שם, במקום העבודה שלי. והמשפחה שלי סומכת עליי שאני אהיה שם כשיצטרכו. ובשבוע שעבר כשהייתי אצל ההורים יכולתי לראות שמשהו השתנה. אמא שלי כבר לא בוכה בהיסטריה בכל פעם ששמה של אחותי עולה. אפילו יושבים כולנו בארוחת ערב, שמים רק 5 צלחות על שולחן, כי כבר התרגלנו לא לשים 6. ואף אחד כבר לא נאלם דום, ברגע שצוחקים. כבר לא מתנצלים שהמשכנו לחיות. רק קצת, לפעמים, בלילה, אני תוהה, איך זה היה יכול להיות עכשיו, אם היתה נשארת איתנו. רויטל.

 

[נ.תהילה]

אורן יקר-

אני מאוד מבינה את הרגשתך - שאתה רוצה למות, משברון לב, ולהתאחד עם אשתך. עברו בקושי חודשיים מאז שאשתך נפטרה. וזה לא הרבה זמן בכלל. והרגשות האלו הם טבעיים, וגם אם לא כל האנשים שחוו שכול אומרים זאת בקול כמוך, אני חושבת שרובם רוצים או רצו, בשלב כלשהו, להתאחד עם יקיריהם. אני יודעת שאני הרגשתי ככה. אבל תדאג, יבוא היום שתבין שכן יש בשביל מה ובשביל מי לחיות. לחלקנו (בובי למשל) יכול לקחת שבוע. ולחלקנו יותר. אבל זה יגיע. בטוח. תנסה למצוא בכל מקום בחייך איזושהיא נקודת אור שאתה מרגיש שמרוממת אותך. זה יכול להיות עיסוק, תחביב, חוג, אדם כלשהו וכו´. רק אל תיכנע לרגשות האלו. תבין אותם, ותחכה בסבלנות.

תהילה

 

[חצי-אורן]

ניסיתי וניסיתי

ושום דבר ואף אחד לא מצליח למלא את חסרונה או אפילו להתקרב לזה ... ואני מרגיש שאני הולך ונכנע לכאב, ואין לי כוח יותר לנסות ולהתגבר עליו ...

 

[kevant]

נסיון

חצי אורן אני יושב וקורא את מה שאתה חווה ובין השורות אני מבין שאתה חושב לבצע דבר מה שאין אחריו חזרה. לכן ברצוני לספר לך מנסיוני האישי. שיכלתי בן לפני מספר שנים בלבנון. הנסיבות אינן רלונטיות כרגע. בשבעה זוגתי אמרה לא פעם שהיא חפצה להצטרף לבנה. קרי למות. ניגשה אליה אם שכולה ותיקה ממנה. ואמרה לה "אם את תמותי זכרו של בנך ימות איתך. אם תחיי הוא יחיה יחד איתך." משפט זה עזר לה להחזיק מעמד. שלא תבין לא נכון, הרצון להצטרף לבן שאינו, קים עד היום. לעיתים אפילו יותר מתמיד. שלך אב עם לב שבור.

 

[עדנה, אמא של אייל]

כוכבית יקרה, לא ידעתי מה להגיד

לעצמי......לכן לא יודעת מה להגיד לך..... רק קוראת, מבינה מאד ושותקת - איתך.