מתי זה כבר לא כואב?
קמתי בבוקר, וחשבתי: "אבא אמור היה להיות השנה בן חמישים." מגיל ארבע וחצי אין לי אותו, והחסך באבא רק קשה לי יותר מיום ליום. אני מנסה להבין, לתרץ, להצדיק, אבל בסוף זה פשוט לא משנה. מתי תינתן לי ההרגשה שאפשר להמשיך בחיינו כרגיל? מתי? אני לא מבינה למה אחרי ארבע עשרה שנה זה עדיין כואב כ"כ? למה? לו רק יכולתי לקום בבוקר אל עולם בו מחשבותי הראשונות ביום יהיו: על היום היפה או על השמש הזורחת, ולא בנושא זה. מתי כבר אוכל לקום בבוקר ולחייך במקום להזיל דמעה? מתי?
קמתי בבוקר, וחשבתי: "אבא אמור היה להיות השנה בן חמישים." מגיל ארבע וחצי אין לי אותו, והחסך באבא רק קשה לי יותר מיום ליום. אני מנסה להבין, לתרץ, להצדיק, אבל בסוף זה פשוט לא משנה. מתי תינתן לי ההרגשה שאפשר להמשיך בחיינו כרגיל? מתי? אני לא מבינה למה אחרי ארבע עשרה שנה זה עדיין כואב כ"כ? למה? לו רק יכולתי לקום בבוקר אל עולם בו מחשבותי הראשונות ביום יהיו: על היום היפה או על השמש הזורחת, ולא בנושא זה. מתי כבר אוכל לקום בבוקר ולחייך במקום להזיל דמעה? מתי?