מתי זה מפסיק לכאוב?

[טלטלית1111]

מתי זה מפסיק לכאוב?

אני עדיין רוצה להתקשר לאמא, לטלפון הנייד הכבד הירוק , אני עדיין מפחדת להעיר אותה עם כל המורפיום שהיא מקבלת,
אני עדיין זוכרת את המספר,
ונותנת לעצמי להשאר עוד קצת ברגע הזה, למרות שאני זוכרת את צעקות הכאב והרזון שלה
אבל אין למי להתקשר , אמא הלכה מאיתנו לפני 10 שנים
מאז התחתנתי מאז נולדו ילדי מאז התקדמתי בעבודה מאז למדתי לתואר שני
אבל בפנים אני אותה בחורה צעירה שאיבדה את אמא

 

[mykal]

אין תאריך תפוגה,

הרגעים האלה, 'מטריפים' 'מטלטלים'--אבל בהחלט קימים,
מה שקרה לי (רק על עצמי לספר ידעתי...)
שבשנים הראשונות--אכלתי במקום לדבר איתה,
ורק השנה הורדתי את 40 הק"ג שהעליתי באותן שנה שנתיים ראשונות,
ואני מעסיקה עצמי באמת בלימודים, בחברויות, ועכשיו בנכדים,
ומשתדלת לזכור את התנהלותה ולשחזר.
(אצלי חלפו 35 שנה, )
אז בהחלט כואב אבל אחרת, ולמדתי לכאוב בשקט לעצמי.

 

[עדיה222]

MYKAL יישר כוחך על הירידה הגדולה במשקל.

זה מאוד מאוד מעודד!! שמרי על עצמך!!

 

[אשבל1]

מאוד מזדהה

https://www.youtube.com/watch?v=-GXcpOFQTqs

 

[סנטה רוזה6]

כל כך מבינה..

גם אצלי כמעט עשור בלעדיה
גם אני הקמתי משפחה כשהיא לא לצידי
גם אני מפנטזת על שיחת טלפון איתה

 

[טלטלית1111]

פנטזיה חוזרת אצלי לפחות פעם ביום

אבל זו ממש פנטזיה אצלי.. אני מריצה שיחות בדמיון שלה.. משלימה לה פערים מה היה מאז שהיא איננה, וגם "חושבת" איך לבשר לאחים שלי שהיא חזרה. ואז אני קצת נרגעת וחוזרת למציאות... דפוק הא?

 

[mykal]

בכלל לא,

למה דפוק? בעיני זה תהליך שצריך לעבור גמילה,
לי זה קרה בשנים הראשונות לפטירת אימי,
עבדתי רחוק מביתי, וכל הנסיעה באוטובוס,
תיכננתי מה אני מספרת, איך עבר היום.
כל התפתחות של ילד, רצתי לטלפון, ובדרך קלטתי שזו אופציה לא קיימת,
ואז הלכתי לאכול, וכך בשנה הראשונה לפטירתה העליתי כמעט 30 ק"ג.

ורק היום אחרי 35 שנה, כשאני כבר בפנסיה--אני משילה מעלי את העודפים,
וכבר לא רצה לטלפן לאף אחד.

אל תשכנעי עצמך שזה דפוק, אבל תחשבי איך למצוא דרך חיובית להגמל.

 

[שרה155551]

ממש ממש לא דפוק. כל כך טבעי המחשבות, השיחות

גם כשאימא שם...אבל היא לא...

 

[עדיה222]

אולי לא דפוק... אלא דווקא יכולת בריאה.

אני חושבת שהיכולת לדמות את אמך בפרטי פרטים, עד כדי ממשות, עם שיחה, השלמת הפערים, וודאות שאמך חזרה ועוד מעט את מבשרת על כך לאחים שלך - יש בה דווקא בריאות.
אולי אפשר להשוות את ההזייה שלך לחלום על חזרת ההורים? אני מכירה חלומות כאלה. ואני מתייחסת אליהם בכבוד גדול, כאל פעולה טובה של הנפש שלי, כאל שיחה ביני ובין הנפש שלי...
אציין שבערות, אני לא יכולה לדמות את אמי, כי אני סובלת מאוד, אני בוכה וכו'. וגם מרגישה לעיתים הרגשת ריחוף כזאת, ניתוק-מהמציאות באופן קצת מפחיד.
אני חושבת שאילו יכולתי לדמות את אמי בערות, זה היה דווקא מהלך של שפיות טובה...

 

[עדיה222]

כן - יש הפוגות בכאב, וגם: הכאב משתנה.

את כותבת: בפנים אני אותה בחורה צעירה שאיבדה את אמא.

זה משפט חשוב לי, משפט שפוגש את ההרגשה שלי, אם כי כאילו יש לי נוסח אחר של ההרגשה הזאת. בנוסח האחר, מות אמי הוא מין גדיעה של הדבר הקבוע המוכר בתוכי, שאפשר נניח לדמות אותו לגזע צומח. במקום של הגדיעה, בנקודה של הגדיעה, כאילו צמח ענף אחר, צמח אל הצד, בצורה לא סדירה, כמו שקורה כשגנן מאוד לא מקצועי גוזם עץ, והענפים צומחים לא נכון ולא יפה.
אז עכשיו אני הענף החדש הלא מוצלח, שכשהוא מנסה לחשוב מה הוא, מי הוא, למה הוא גדל באופן לא מסודר כזה, בבלגן הזה, הוא מגיע למקום הפיצול ההוא, למקום הגדיעה.
אבוי, לא הצלחתי להראות באיזה אופן התמונה שיש לי על עצמי אחרי מות אמי פוגשת את התמונה שלך...
אני מקווה שרואים איך הבחורה הצעירה הקודמת דומה לגזע הקודם שלי...