I wanna be happy
New member
מתי חברים טובים הופכים לעול?
היי לכם,
שוב כותבת כאן להתייעצות..
אני בתור בנאדם עדיין לא ברור לי מה אני רוצה מהחברים שלי ומעצמי כשזה מגיע אליהם.
אני בעיקר זורמת בחברות ומנסה להבין מה מתאים לשני הצדדים.
אספר שני מקרים:
שלי: היא הייתה חברה שלי בערך שנה. הרגשתי תמיד שאני קצת רודפת אחריה והיא לא הכי רוצה להיות איתי בקשר.
סבבה, אף אחד לא מכריח.. אמרתי לה שזה בסדר ושלא קרה כלום. כל אחד יכול לבחור לו את חבריו וזה באמת בסדר.
היא התעקשה שלא ושהיא פשוט לא רגילה לקשר כל כך אינטנסיבי ושעם החברות הכי טובות שלה היא מדברת פעם בכמה חודשים וזה מקסים בעיניה.
עכשיו... אני לא רוצה לדבר איתה כל יום תודה רבה אבל נראה לי שלחברה ממש טובה פעמיים, גג 3 בשבוע זה הגיוני לא? מבחינתי קשה לי להיות בקשר ממש טוב עם מישהי שמדברת איתי פעם בשבועיים...
דיברתי איתה על זה כמה פעמים והגעתי למסקנה שהיא ממש רואה את זה כעול להיות חברה שלי. שהיא מרגישה כאילו אני איתה בקשר זוגי ומחפשת אותה כל הזמן. אכן חיפשתי את הקרבה שלה כי היא חברה שלי מן הסתם.
ליום ההולדת שלי היא לא הגיעה בטענה שסבתא שלה בבית חולים ושהיא חייבת להישאר בבית בשביל להיות שם אם ההורים שלה יצטרכו משהו..
בולשיט.. סבתא שלה באמת הייתה בבית חולים אבל מצבה היה טוב.. היא אמרה לי את זה רק יום לפני. שלי ידועה בצייתנות יתר להורים כך שירדתי מזה והודעתי לה שאנחנו לא חברות יותר.
אלה: חברה טובה שלי כבר שנתיים בערך..
מאז שחבר שלה עזב אותה לפני שנה היא כבר לא אותו הדבר. אני מבינה את זה.. מישהו שהיית איתו בקשר של 7 שנים פתאום הוא הולך, זה לא פשוט. הייתי שם בשבילה בכל הבכי הראשוני ובכל ההלם הראשוני בכלל.
עברה שנה מאז והמצב רק מתדרדר. היא נהייתה גם קצת אובססיבית אליי.. אם אני לא חוזרת אליה אחרי שהיא התקשרה פעמיים (למרות שהיא יודעת שאני עסוקה ממש ולא תמיד יכולה לדבר) אז זה למה את לא חוזרת אליי, זה לא בסדר, אני צריכה אותך..
פעם ב.. גם יש שיחות נפש מאוד מאוד מתישות. אני לא מסוגלת לדבר כל כך הרבה על דברים דכאוניים בעיקר כי אני כבר לא במקום הזה ולא בא לי כבר להתעסק בו. מבחינתי לדבר עם מישהו על מצבים דכאוניים לאורך זמן זה משהוא שהוא בלתי אפשרי.
כל פעם שאני חושבת שאני באה סתם להיפגש ולעשות קצת כיף זה תמיד נגמר בשיחה של החיים חרא, הכל לזבל, אנשים הם מגעילים ואי אפשר לסמוך עליהם.. ככה לפעמים גם שיחה במשך 4 שעות.. לא מגזימה.. הייתה כזו לא מזמן. עכשיו, גם אני בנאדם, אני לא יכולה לשמוע את האומללות הזו כל הזמן. בעיקר כשהיא לא עושה משהו כדי לצאת מזה. היא הולכת עם גברים שהיודעת שהיא לא רוצה ובסוף הם זורקים אותה והיא נשברת מחדש. ואז כשהיא מדברת על זה ואני כבר באפיסת כוחות זה "לא איכפת לך ממני.." , את לא אמיתית איתי, אני מרגישה שאני עול עליך, אני מרגישה שאת כבר לא באותה רמת חברות שחשבתי שאת..
ובכלל.. כל פעם שהיא מודדת אותי בסקאלת החברות הזו.. זה מאו מעצבן. "חשבתי שאת חברה שלי ברמה הזו אבל מסתבר שאת פחות".. זה מאוד מאוד קשה.. לא ארחיב פה לחלוטין כי יש מצב שלראשונה בתולדות תפוז זה יצטרך להתחלק לשניים כי לא ישאר כאן מקום עוד לכתוב.
המצב חרא בקיצור. אין לי עצבים אליה. אין לי כוח לזה שהיא לוקחת כל משפט מאיזה סרט מעפן והופכת אותו למנטרה "אנשים הם כמו חתולים.. אי אפשר לסמוך עליהם.." ועוד כאלו שטויות.
אז מצד אחד יש את שלי, מצד אחד יש את אלה. יכול להיות עשיתי לשלי את מה שאלה עושה לי? רק כמובן במידה מאוד מאוד פחותה...
ככה היא הרגישה? חנוקה? כי זה מה שאני מרגישה.. שאני לא יודעת איך לברוח כבר.
בקיצור קצת לא יודעת מה לעשות.. אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד עם זה יותר, מצד שני, לא בא לי לאבד יותר חברים..
היי לכם,
שוב כותבת כאן להתייעצות..
אני בתור בנאדם עדיין לא ברור לי מה אני רוצה מהחברים שלי ומעצמי כשזה מגיע אליהם.
אני בעיקר זורמת בחברות ומנסה להבין מה מתאים לשני הצדדים.
אספר שני מקרים:
שלי: היא הייתה חברה שלי בערך שנה. הרגשתי תמיד שאני קצת רודפת אחריה והיא לא הכי רוצה להיות איתי בקשר.
סבבה, אף אחד לא מכריח.. אמרתי לה שזה בסדר ושלא קרה כלום. כל אחד יכול לבחור לו את חבריו וזה באמת בסדר.
היא התעקשה שלא ושהיא פשוט לא רגילה לקשר כל כך אינטנסיבי ושעם החברות הכי טובות שלה היא מדברת פעם בכמה חודשים וזה מקסים בעיניה.
עכשיו... אני לא רוצה לדבר איתה כל יום תודה רבה אבל נראה לי שלחברה ממש טובה פעמיים, גג 3 בשבוע זה הגיוני לא? מבחינתי קשה לי להיות בקשר ממש טוב עם מישהי שמדברת איתי פעם בשבועיים...
דיברתי איתה על זה כמה פעמים והגעתי למסקנה שהיא ממש רואה את זה כעול להיות חברה שלי. שהיא מרגישה כאילו אני איתה בקשר זוגי ומחפשת אותה כל הזמן. אכן חיפשתי את הקרבה שלה כי היא חברה שלי מן הסתם.
ליום ההולדת שלי היא לא הגיעה בטענה שסבתא שלה בבית חולים ושהיא חייבת להישאר בבית בשביל להיות שם אם ההורים שלה יצטרכו משהו..
בולשיט.. סבתא שלה באמת הייתה בבית חולים אבל מצבה היה טוב.. היא אמרה לי את זה רק יום לפני. שלי ידועה בצייתנות יתר להורים כך שירדתי מזה והודעתי לה שאנחנו לא חברות יותר.
אלה: חברה טובה שלי כבר שנתיים בערך..
מאז שחבר שלה עזב אותה לפני שנה היא כבר לא אותו הדבר. אני מבינה את זה.. מישהו שהיית איתו בקשר של 7 שנים פתאום הוא הולך, זה לא פשוט. הייתי שם בשבילה בכל הבכי הראשוני ובכל ההלם הראשוני בכלל.
עברה שנה מאז והמצב רק מתדרדר. היא נהייתה גם קצת אובססיבית אליי.. אם אני לא חוזרת אליה אחרי שהיא התקשרה פעמיים (למרות שהיא יודעת שאני עסוקה ממש ולא תמיד יכולה לדבר) אז זה למה את לא חוזרת אליי, זה לא בסדר, אני צריכה אותך..
פעם ב.. גם יש שיחות נפש מאוד מאוד מתישות. אני לא מסוגלת לדבר כל כך הרבה על דברים דכאוניים בעיקר כי אני כבר לא במקום הזה ולא בא לי כבר להתעסק בו. מבחינתי לדבר עם מישהו על מצבים דכאוניים לאורך זמן זה משהוא שהוא בלתי אפשרי.
כל פעם שאני חושבת שאני באה סתם להיפגש ולעשות קצת כיף זה תמיד נגמר בשיחה של החיים חרא, הכל לזבל, אנשים הם מגעילים ואי אפשר לסמוך עליהם.. ככה לפעמים גם שיחה במשך 4 שעות.. לא מגזימה.. הייתה כזו לא מזמן. עכשיו, גם אני בנאדם, אני לא יכולה לשמוע את האומללות הזו כל הזמן. בעיקר כשהיא לא עושה משהו כדי לצאת מזה. היא הולכת עם גברים שהיודעת שהיא לא רוצה ובסוף הם זורקים אותה והיא נשברת מחדש. ואז כשהיא מדברת על זה ואני כבר באפיסת כוחות זה "לא איכפת לך ממני.." , את לא אמיתית איתי, אני מרגישה שאני עול עליך, אני מרגישה שאת כבר לא באותה רמת חברות שחשבתי שאת..
ובכלל.. כל פעם שהיא מודדת אותי בסקאלת החברות הזו.. זה מאו מעצבן. "חשבתי שאת חברה שלי ברמה הזו אבל מסתבר שאת פחות".. זה מאוד מאוד קשה.. לא ארחיב פה לחלוטין כי יש מצב שלראשונה בתולדות תפוז זה יצטרך להתחלק לשניים כי לא ישאר כאן מקום עוד לכתוב.
המצב חרא בקיצור. אין לי עצבים אליה. אין לי כוח לזה שהיא לוקחת כל משפט מאיזה סרט מעפן והופכת אותו למנטרה "אנשים הם כמו חתולים.. אי אפשר לסמוך עליהם.." ועוד כאלו שטויות.
אז מצד אחד יש את שלי, מצד אחד יש את אלה. יכול להיות עשיתי לשלי את מה שאלה עושה לי? רק כמובן במידה מאוד מאוד פחותה...
ככה היא הרגישה? חנוקה? כי זה מה שאני מרגישה.. שאני לא יודעת איך לברוח כבר.
בקיצור קצת לא יודעת מה לעשות.. אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד עם זה יותר, מצד שני, לא בא לי לאבד יותר חברים..