birth and death
New member
מתי כבר נחליף רוק מקריש זו בפיו של זה?
נמק מאדים שלי... מתי זה יהיה בסדר... גופות בוערות. זה לא אמור להיות ככה. אנשים רקובים מופיעים מולי, צולעים בלי להרגיש, בלי לשים לב. לא מבחינים בי בכלל. והכל בראש לי. הוא בא אלי, מושיט יד. בוער. זה לא אמור להיות ככה. אני מסתכלת לו בעיניים, הן מחזירות לי מבט לח של עצב. יגון קודר. חודר לתוכי. מבעיר את החזה, מקפיא את הלב. דם מבעבע בעורקים קפואים. הוא מביט אלי, רקוב ונוטף עור אכול. שותק. זה לא אמור להיות ככה. והכל בראש לי. אני בורחת לשירותים, בין כל האנשים שבוערים סביבי, נזהרת לא להכוות. בין כל הגופות הכחולות שמדדות סביבי בלי לשם לב שהם קיימים. מחפשת מראה. הכל מטושטש, העיניים צורבות, הראש כואב. לא קלטתי את זה עד עכשיו, המבט שהמראה מחזירה לי מסביר לי שאני בוכה. הדמעות השקופות נוזלות על כתמים סגולים, מנצנצות כמו כוכבים. חלקים בפנים שלי נמקו, השפתיים שחורות וכבר לא מתולעות. הן ברחו והשאירו חתיכות בשר שחורות ומחוררות. דמעות מנצנצות עליהן כמו כוכבים בשמיים השחורים. אגלי זיעה מצחינים את התחתונים שלי, הערווה הכתומה שלי, סבוכה ומצחינה כמו יער של וורידים קרושים. עגלים מתים מופיעים לפתע, לוחשים לי להתלבש. המים בכיור מולי זורמים, לא זוכרת שהפעלתי את הברז. הגופות הלבנות לוחשות לי שזה בסדר. הן מציעות לי ללבוש את הצמר הצחור שלהן... עגל גורר את עצמו בגועל מבחיל על הרצפה, מושיט לי את הצמר שלו, צחור כשלג, אני שלגייה. הריח שלו טהור, כמו בגדים חדשים, כמו מחשבה של תינוק. אני עוטה עלי את חלוק התלתלים ומרגישה את הרוח הקרירה מחממת את רוחי. עם כל שבריר משב רוח התלתלים הלבנים מתייבשים ומתקשים לקרסים, דרדרים. הזיעה מתפשטת אל מחוץ לצמר ומאדימה עם כל נשימה שלי. אני מנסה, מנסה לא לנשום. הנשימה שלי כבדה ואיטית, יותר ויותר. אני מנסה לא לנשום אבל נחנקת מאפר בגרון. מעפר פיות ושלדים. עם כל השתנקות הכתמים הופכים אדומים יותר עד שאני מוצאת את עצמי מדיפה צחנה של רפש גופות וטבולה בדם מצחין, מרוחה בריקבון של אלף תינוקות מתים. אלף ראשי בקר תלויים בשמש היוקדת של מצדה בקיץ. מוקפים בלוחמים מקודשים גדומי ידיים ובקועי גולגולת. אלף עגלים פשוטי עור, כחולים ומבותרים, פלחי בשר קטועי חצאי גפיים ועצמות מבצבצות אל תוך צואה רטובה. אדמה לחה של גן עדן לשדים. והכל בראש שלי. וזה לא אמור להיות ככה. ואני בוערת. והלב מפמפם גבישי קרח. חתיכות עור ופלחי בשר זורמים בעורקי ומתפלשים לי בקיבה. רוקדים לריח הבשלות. מזיעים את דמם האדום. ושפתיים שחורות ניבטות אלי בטישטוש מן המראה. לוחשות בקושי וכאב שמורגש בכל הברה שנשמעת מהן: זה לא אמור להיות ככה... זה לא צריך להיות ככה... אבל אני לא יכולה... לא יכולה לסבול את העולם האמיתי שנגלה לרגשותיי כשאני בולעת את הגלולות... מישו פה קרא עד הסוף ויכול להגיד משהו חוץ מ"איכס"? ולמי ששואל את עצמו פשוט שמעתי הרבה דת' מטאל ביומיים האחרונים תודה
נמק מאדים שלי... מתי זה יהיה בסדר... גופות בוערות. זה לא אמור להיות ככה. אנשים רקובים מופיעים מולי, צולעים בלי להרגיש, בלי לשים לב. לא מבחינים בי בכלל. והכל בראש לי. הוא בא אלי, מושיט יד. בוער. זה לא אמור להיות ככה. אני מסתכלת לו בעיניים, הן מחזירות לי מבט לח של עצב. יגון קודר. חודר לתוכי. מבעיר את החזה, מקפיא את הלב. דם מבעבע בעורקים קפואים. הוא מביט אלי, רקוב ונוטף עור אכול. שותק. זה לא אמור להיות ככה. והכל בראש לי. אני בורחת לשירותים, בין כל האנשים שבוערים סביבי, נזהרת לא להכוות. בין כל הגופות הכחולות שמדדות סביבי בלי לשם לב שהם קיימים. מחפשת מראה. הכל מטושטש, העיניים צורבות, הראש כואב. לא קלטתי את זה עד עכשיו, המבט שהמראה מחזירה לי מסביר לי שאני בוכה. הדמעות השקופות נוזלות על כתמים סגולים, מנצנצות כמו כוכבים. חלקים בפנים שלי נמקו, השפתיים שחורות וכבר לא מתולעות. הן ברחו והשאירו חתיכות בשר שחורות ומחוררות. דמעות מנצנצות עליהן כמו כוכבים בשמיים השחורים. אגלי זיעה מצחינים את התחתונים שלי, הערווה הכתומה שלי, סבוכה ומצחינה כמו יער של וורידים קרושים. עגלים מתים מופיעים לפתע, לוחשים לי להתלבש. המים בכיור מולי זורמים, לא זוכרת שהפעלתי את הברז. הגופות הלבנות לוחשות לי שזה בסדר. הן מציעות לי ללבוש את הצמר הצחור שלהן... עגל גורר את עצמו בגועל מבחיל על הרצפה, מושיט לי את הצמר שלו, צחור כשלג, אני שלגייה. הריח שלו טהור, כמו בגדים חדשים, כמו מחשבה של תינוק. אני עוטה עלי את חלוק התלתלים ומרגישה את הרוח הקרירה מחממת את רוחי. עם כל שבריר משב רוח התלתלים הלבנים מתייבשים ומתקשים לקרסים, דרדרים. הזיעה מתפשטת אל מחוץ לצמר ומאדימה עם כל נשימה שלי. אני מנסה, מנסה לא לנשום. הנשימה שלי כבדה ואיטית, יותר ויותר. אני מנסה לא לנשום אבל נחנקת מאפר בגרון. מעפר פיות ושלדים. עם כל השתנקות הכתמים הופכים אדומים יותר עד שאני מוצאת את עצמי מדיפה צחנה של רפש גופות וטבולה בדם מצחין, מרוחה בריקבון של אלף תינוקות מתים. אלף ראשי בקר תלויים בשמש היוקדת של מצדה בקיץ. מוקפים בלוחמים מקודשים גדומי ידיים ובקועי גולגולת. אלף עגלים פשוטי עור, כחולים ומבותרים, פלחי בשר קטועי חצאי גפיים ועצמות מבצבצות אל תוך צואה רטובה. אדמה לחה של גן עדן לשדים. והכל בראש שלי. וזה לא אמור להיות ככה. ואני בוערת. והלב מפמפם גבישי קרח. חתיכות עור ופלחי בשר זורמים בעורקי ומתפלשים לי בקיבה. רוקדים לריח הבשלות. מזיעים את דמם האדום. ושפתיים שחורות ניבטות אלי בטישטוש מן המראה. לוחשות בקושי וכאב שמורגש בכל הברה שנשמעת מהן: זה לא אמור להיות ככה... זה לא צריך להיות ככה... אבל אני לא יכולה... לא יכולה לסבול את העולם האמיתי שנגלה לרגשותיי כשאני בולעת את הגלולות... מישו פה קרא עד הסוף ויכול להגיד משהו חוץ מ"איכס"? ולמי ששואל את עצמו פשוט שמעתי הרבה דת' מטאל ביומיים האחרונים תודה