מתי כספי שר סשה ארגוב - ביקורת
מאת מעין רודה והציטוט לעצלים: הכסף פוגש בזהב מאת: מעין רודה 17/01/2006 מתי כספי שר סשה ארגוב בשני אלבומים שיצאו בשנות ה-80, וכך גם נקרא המופע שלו, אותו העלה לראשונה בפסטיבל הפסנתר האחרון. מעין רודה יצאה למסע בזמן, לתקופה בה האהבה לא הייתה תלויה בדבר יש משהו מאוד מבטיח בללכת לראות הופעה של מתי כספי שר סשה ארגוב. משהו מבטיח ובטוח, כי הופעה שמשלבת בין שני ענקים שאחראים על כמה מיצירות המופת המדהימות ביותר בתולדות המוסיקה העברית, לא יכולה שלא להתברר כמדהימה ומרגשת. אז נתחיל מזה שלא התאכזבתי. שזו כבר התחלה טובה לערב מצוין. אף פעם לא יצא לי להגיע לצוותא להופעה בורגנית כל כך, שהרגשתי בה כמו בפעוטון. הופעה שהיא בכלל לא באותה רמה כמו הופעות אחרות שיוצא לי לפקוד, ושאפילו המילה 'הופעה' קצת קטנה עליה, ואולי עדיף להשתמש במונח 'קונצרט'. אז בדרך האצילית ביותר עליתי על אוטובוס מקרטע שגרר אותי, ואת הבגדים סחוטי המים שלי (תוצאת הגשם הבלתי נסבל) אספתי איתי קרובת משפחה שידועה בנטייתה הקלאסית, ושמכירה את שירי סשה ארגוב על בוריים, ונסענו לצוותא. לא פעם ראיתי מודעה על הופעה של מתי כספי בעיתון ומאד רציתי לראות, ולו בגלל 'המיטב' שלו, שמככב לי במערכת מאז קיבלתי אותו במתנה ליום הולדת. אבל קצת קשה להתפתות להופעה שאני צריכה לעבוד בשבילה, בחישוב מהיר, 6.13 שעות. זה בטח קצת לא הוגן לכל הקהל הצעיר, שהדרך שלו להחשף לכל גדולי התרבות מלאה במכשולים שכאלו, והרי אפילו יהודית רביץ מופיעה מדי פעם במחיר קצת פחות שוחט בבארבי, אבל בשביל שעלם ממוצע יוכל לראות הופעה של מתי כספי הוא צריך להוציא את כל חסכונות הבר מצווה שלו. בערך. תהליך החשיפה למוזיקה העברית הישנה, יותר משהוא הכרחי, כמו שלדעת היסטוריה זה הכרחי, הוא מרגש מאוד. כי יש בשירים האלו, שהם המוזיקה הקלאסית של הזמר הישראלי, את התמימות הזו, של "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". הפשטות הזו בשירי האהבה של סשה ארגוב, הם מה שכולנו היינו רוצים שהאהבה שלנו תהיה, "אהבה שלא תלויה בדבר", כמו ששר מתי כספי אתמול. ובאמת, למרות שלא הכרתי הרבה מהשירים (אחרי הכל, אני עוד בתחילת דרכי בחקירת המוזיקה הישנה, וגם החדשה, ובכלל, נדמה שכמה מוזיקה שלא תשמע, אתה תמיד בתחילת הדרך), הצלחתי להנות ולהתרגש, ובעיקר לפעור פה בתדהמה מול הגאונות הזו, של סשה ארגוב. בדרך כלל, הוירטואוזיות שאנחנו רגילים אליה היא כזו המתבטאת בצורת הנגינה - אם זה פסנתרן שמנגן בקצב מהיר יותר ממה שהמוח שלנו יכול לקלוט בכלל, או גיטריסט שמצליח להוציא מהגיטרה שלו צלילים שמעבירים בך צמרמורת בכל הגוף. אבל רק לעתים נדירות אתה זוכה לשמוע לחן שהוא גאוני אפילו כשעל הבמה יושב רק מתי כספי ומנגן על גיטרה, ומלווה את עצמו, וזהו, בעצם. להמחשת הגאונות, והמורכבות שבלחנים, ניסה מתי כספי ללמד את הקהל לשיר פזמון של אחד השירים, 'מעבר לתכלת'. מיותר יהיה להגיד שבאמת נדמה שפשוט בלתי אפשרי לשיר את השירים שהלחין סשה ארגוב, ועל כך אני מצדיעה למתי כספי, שהצליח לשיר את השירים בצורה כל כך נקייה, שאפילו שלעתים יש לי קצת בעיה עם השירה שלו, ועם הקול שלו, שהוא לא "יפה" במובן הקלאסי של המילה, פשוט נדמה שישנם כל כך מעטים בארץ שיכולים להעלות מופע כזה, שהוא כה מסובך לביצוע, בצורה מוצלחת כל כך. כמה כיף לגלות כמה מהשירים הגדולים כתב סשה ארגוב, ולזכות לשמוע את כולם בערב אחד. אם זה 'תפוח זהב', או 'כשאור דולק בחלונך', ו'השמלה הסגולה', שהוא השיר האהוב על אבא שלי, שזו כבר סיבה טובה להתרגש ממנו. דווקא 'וידוי', שהוא השיר עם המלים הכי מרגשות שאני מכירה, קצת אכזב אותי, שזה מצער, כי באמת שחיכיתי לו יותר מכל, אחרי ששמעתי אותו פעם אחר פעם השבוע, באלפי הביצועים שלו. אבל אולי אחרי שראיתי את יהודית רביץ שרה אותו בלי ליווי, כשהיא עומדת על הבמה והקול שלה יוצא בלי מאמץ בכלל, שום ביצוע אחר לא ישווה לו. ואולי בגלל שהוא שיר כל כך נשי, למרות שמחברו נמנה על המין השני (אלכסנדר פן, בורים שכמותכם), אז הוא מאבד משהו כשהוא מושר בפיו של גבר. את מתי כספי ליוותה על הפסנתר כלתו של סשה ארגוב (שזה אומר, אשתו של הבן של סשה ארגוב, וזה הפעם האחרונה שאני אסביר משהו!), גבי ארגוב, שנראתה מתמוגגת משמחה ובעיקר משועשעת מהגחמות ההומוריסטיות הרבות של מתי כספי, ודי לציין את הטיעון המנצח שלו למה כדאי להיות נמוך (כי זה קרוב לרצפה וזה פחות כואב כשנופלים). הופעה כזו היא ממתק שאתה לא יכול להרשות לעצמך לחטוא בו לעתים קרובות מדי. אבל החגיגיות שטמונה בה, וההנאה האמיתית והטהורה מהיופי של המוזיקה של סשה ארגוב, הם פשוט חוויה שמחזירה את הדופק ללב, ואת הצבע ללחיים. ואם נדמה שאני משתפכת יותר מדי, זו אשמה שאני מסוגלת להתמודד איתה.
מאת מעין רודה והציטוט לעצלים: הכסף פוגש בזהב מאת: מעין רודה 17/01/2006 מתי כספי שר סשה ארגוב בשני אלבומים שיצאו בשנות ה-80, וכך גם נקרא המופע שלו, אותו העלה לראשונה בפסטיבל הפסנתר האחרון. מעין רודה יצאה למסע בזמן, לתקופה בה האהבה לא הייתה תלויה בדבר יש משהו מאוד מבטיח בללכת לראות הופעה של מתי כספי שר סשה ארגוב. משהו מבטיח ובטוח, כי הופעה שמשלבת בין שני ענקים שאחראים על כמה מיצירות המופת המדהימות ביותר בתולדות המוסיקה העברית, לא יכולה שלא להתברר כמדהימה ומרגשת. אז נתחיל מזה שלא התאכזבתי. שזו כבר התחלה טובה לערב מצוין. אף פעם לא יצא לי להגיע לצוותא להופעה בורגנית כל כך, שהרגשתי בה כמו בפעוטון. הופעה שהיא בכלל לא באותה רמה כמו הופעות אחרות שיוצא לי לפקוד, ושאפילו המילה 'הופעה' קצת קטנה עליה, ואולי עדיף להשתמש במונח 'קונצרט'. אז בדרך האצילית ביותר עליתי על אוטובוס מקרטע שגרר אותי, ואת הבגדים סחוטי המים שלי (תוצאת הגשם הבלתי נסבל) אספתי איתי קרובת משפחה שידועה בנטייתה הקלאסית, ושמכירה את שירי סשה ארגוב על בוריים, ונסענו לצוותא. לא פעם ראיתי מודעה על הופעה של מתי כספי בעיתון ומאד רציתי לראות, ולו בגלל 'המיטב' שלו, שמככב לי במערכת מאז קיבלתי אותו במתנה ליום הולדת. אבל קצת קשה להתפתות להופעה שאני צריכה לעבוד בשבילה, בחישוב מהיר, 6.13 שעות. זה בטח קצת לא הוגן לכל הקהל הצעיר, שהדרך שלו להחשף לכל גדולי התרבות מלאה במכשולים שכאלו, והרי אפילו יהודית רביץ מופיעה מדי פעם במחיר קצת פחות שוחט בבארבי, אבל בשביל שעלם ממוצע יוכל לראות הופעה של מתי כספי הוא צריך להוציא את כל חסכונות הבר מצווה שלו. בערך. תהליך החשיפה למוזיקה העברית הישנה, יותר משהוא הכרחי, כמו שלדעת היסטוריה זה הכרחי, הוא מרגש מאוד. כי יש בשירים האלו, שהם המוזיקה הקלאסית של הזמר הישראלי, את התמימות הזו, של "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". הפשטות הזו בשירי האהבה של סשה ארגוב, הם מה שכולנו היינו רוצים שהאהבה שלנו תהיה, "אהבה שלא תלויה בדבר", כמו ששר מתי כספי אתמול. ובאמת, למרות שלא הכרתי הרבה מהשירים (אחרי הכל, אני עוד בתחילת דרכי בחקירת המוזיקה הישנה, וגם החדשה, ובכלל, נדמה שכמה מוזיקה שלא תשמע, אתה תמיד בתחילת הדרך), הצלחתי להנות ולהתרגש, ובעיקר לפעור פה בתדהמה מול הגאונות הזו, של סשה ארגוב. בדרך כלל, הוירטואוזיות שאנחנו רגילים אליה היא כזו המתבטאת בצורת הנגינה - אם זה פסנתרן שמנגן בקצב מהיר יותר ממה שהמוח שלנו יכול לקלוט בכלל, או גיטריסט שמצליח להוציא מהגיטרה שלו צלילים שמעבירים בך צמרמורת בכל הגוף. אבל רק לעתים נדירות אתה זוכה לשמוע לחן שהוא גאוני אפילו כשעל הבמה יושב רק מתי כספי ומנגן על גיטרה, ומלווה את עצמו, וזהו, בעצם. להמחשת הגאונות, והמורכבות שבלחנים, ניסה מתי כספי ללמד את הקהל לשיר פזמון של אחד השירים, 'מעבר לתכלת'. מיותר יהיה להגיד שבאמת נדמה שפשוט בלתי אפשרי לשיר את השירים שהלחין סשה ארגוב, ועל כך אני מצדיעה למתי כספי, שהצליח לשיר את השירים בצורה כל כך נקייה, שאפילו שלעתים יש לי קצת בעיה עם השירה שלו, ועם הקול שלו, שהוא לא "יפה" במובן הקלאסי של המילה, פשוט נדמה שישנם כל כך מעטים בארץ שיכולים להעלות מופע כזה, שהוא כה מסובך לביצוע, בצורה מוצלחת כל כך. כמה כיף לגלות כמה מהשירים הגדולים כתב סשה ארגוב, ולזכות לשמוע את כולם בערב אחד. אם זה 'תפוח זהב', או 'כשאור דולק בחלונך', ו'השמלה הסגולה', שהוא השיר האהוב על אבא שלי, שזו כבר סיבה טובה להתרגש ממנו. דווקא 'וידוי', שהוא השיר עם המלים הכי מרגשות שאני מכירה, קצת אכזב אותי, שזה מצער, כי באמת שחיכיתי לו יותר מכל, אחרי ששמעתי אותו פעם אחר פעם השבוע, באלפי הביצועים שלו. אבל אולי אחרי שראיתי את יהודית רביץ שרה אותו בלי ליווי, כשהיא עומדת על הבמה והקול שלה יוצא בלי מאמץ בכלל, שום ביצוע אחר לא ישווה לו. ואולי בגלל שהוא שיר כל כך נשי, למרות שמחברו נמנה על המין השני (אלכסנדר פן, בורים שכמותכם), אז הוא מאבד משהו כשהוא מושר בפיו של גבר. את מתי כספי ליוותה על הפסנתר כלתו של סשה ארגוב (שזה אומר, אשתו של הבן של סשה ארגוב, וזה הפעם האחרונה שאני אסביר משהו!), גבי ארגוב, שנראתה מתמוגגת משמחה ובעיקר משועשעת מהגחמות ההומוריסטיות הרבות של מתי כספי, ודי לציין את הטיעון המנצח שלו למה כדאי להיות נמוך (כי זה קרוב לרצפה וזה פחות כואב כשנופלים). הופעה כזו היא ממתק שאתה לא יכול להרשות לעצמך לחטוא בו לעתים קרובות מדי. אבל החגיגיות שטמונה בה, וההנאה האמיתית והטהורה מהיופי של המוזיקה של סשה ארגוב, הם פשוט חוויה שמחזירה את הדופק ללב, ואת הצבע ללחיים. ואם נדמה שאני משתפכת יותר מדי, זו אשמה שאני מסוגלת להתמודד איתה.