מאת סטפן פולדר
(המאמר-המקורי) מצטער, קוראים יקרים, תצטרכו לחכות עד סוף מאמר זה על מנת לקבל תשובה. האמת היא שאנחנו עסוקים מהרגע שקמנו בבוקר עד הרגע שאנחנו הולכים לישון. אפילו בזמן שנחים אנחנו בפעילות, מנוחה והתאוששות מהפעולה הקודמת, ואפילו בחלומות שלנו אנחנו לעיתים עסוקים מאוד ואינטנסביים, רק שהגוף אינו מעורב. קשה מאוד לדמיין מה זה באמת רק להיות, ללא עשיה כלל. אולי דרוש לשם כך לדמיין צורת חיים שאיננה אדם, למשל חתול היושב כל היום על כורסא, או עץ זית הגדל בשלווה במשך מאה שנים. בכנות נוכל לאמר שאנחנו יותר doings מאשר beings (human doings and not human beings). אחת התגליות החשובות הנובעות מהדרך הרוחנית היא ההערכה מחדש של המונח "לפעול". פעולה כאן משמע - "כל דבר שאנחנו עושים מתוך מטרה", לרבות דיבור, תנועה, עבודה וכו'. החל מהדחת כלים ועד הדלקת המחשב. בדרך כלל אנחנו פועלים כיוון שאנחנו רוצים משהו, אנחנו רוצים לשנות משהו, להשיג משהו, להגיע לאנשהו, להגשים מטרה, להרוויח רווח וכו'. אם אנחנו טובעניים וחסרי מנוח בנוגע למטרות שלנו אנחנו מכניסים את עצמינו ואת הסובבים אותנו ללחץ ומתח שעלול להשפיע על בריאותינו הפיזי והנפשי. אך אפילו אם אנחנו פועלים ללא לחץ ומתח כלל, עדיין אנחנו מזדהים לגמרי עם התוצאות אותם אנחנו רוצים להשיג ובעיקבות כך מרגישים לעיתים עבדים לכוונות ולמטרות שלנו, אנחנו חיים כל הזמן בתחושה שמשהו חסר בחיים שלנו, אלו הם כמובן המטרות שעדיין לא הושגו. ללא ספק, מטרות ויעדים חשובים מאוד לחיינו. יש צורך בחוכמה גדולה על מנת לנווט עצמינו דרך האתגרים בחיים והדרך לעשות זאת היא באמצעות מעשים מרפאים, מעשים מועילים לנו ולאחרים, שאינם מזיקים לנו או לאחרים, שיש בהם רגישות מוסרית, שהם כמו אם המזינה את ילדיה. אני מדבר על הטבע והאיכות של פעולה לא רק על המטרה והתוצאה המיוחלת שתבוא בעקבותיה. דוגמא מפורסמת לעיניין איכותה של פעולה היא כאשר משה רבינו היכה בסלע על מנת להוציא ממנו מיים וזאת במקום לדבר אליו כפי שציווה אותו ה'. בכך שהיכה בסלע הוא ביטא גסות וחוסר אמונה במעשה הוצאת המיים, דבר שהביא עליו תוצאות מכאיבות ביותר – מותו מחוץ לגבולות הארץ. סוד גדול טמון באיזון שבין הדרך לתוצאה, בין הדרך שבה אנחנו עושים דברים לתכלית הדברים. אם אנחנו אובססיבים בנוגע למטרות - הפעולות שלנו רוויות לחץ, שחיקה, מתח, ומיצוי הכוח. איננו פועלים בהתאם לכוונותינו הנובעות מרצון לשלווה, אושר והרמוניה. אם אנחנו אובססיבים רק בנוגע לדרך אנחנו מתקדמים אמנם אך ללא יעד ברור, אבודים ומשוטטים ללא מטרה. דרך ומטרה משקפים האחד את השני. למעשה אל לנו להפריד בינהם. כאשר תשומת ליבינו נתונה לדרך ולמטרה במאוזן, הפעולות הופכות הרמוניות ונושאות פירות איכותיים יותר. דוגמא טובה היא השכנת שלום, תחום שבו איזון כזה לרוב חסר. אם אנחנו מדברים על שלום בעודינו מטילים פצצות, שלום אמיתי ניראה בעיננו בילתי מושג. אם אנחנו שלווים והשלום שוכן בנו פנימה, אנחנו נוקטים בצעדים אמיתיים להבריא ולתקן את המצב, משרים אמון ע"י פעולות בשטח במקביל לנקיטת עמדה של שלום, או אז כל הדלתות לעבר השלום נפתחות. זהו "שלום בכל צעד" כפי שכתב טיך נט האן נזיר הזן הוויאטנמי. וכמה אנחנו זקוקים לזה כאן, במזרח התיכון. מוזיקאים טובים, מתרגלי טאי צ'י ואומנויות לחימה, אתלטים ואנשי ספורט, כל אלה לומדים בהדרגה את סוד הכוח המשתחרר כאשר אנחנו משחררים את אחיזתינו במטרה וזאת מבלי לאבד את הכיוון ותוך שמירה על איזון בין הדרך והמטרה. הספר "זן באמנות הקשת" מבטא זאת יפה באומרו שברגע של ירי מאוזן בשלמות, הדרך והמטרה מתחברים ברגע של קיום טהור או זרימה ושיחרור. מורי שיטת אלכסנדר משתמשים בשיטה דומה בהדריכם את התלמיד ללמד את הגוף מחדש פעולות המרפאות את הגוף לעומת כאלו הגורמים נזק מיבני. הם מדברים על תנועה הנובעת ומתחשבת בנקודת המוצא של הגוף לעומת תנועה המנסה להשיג תוצאה – כזו החותרת להגיע למצב חדש. כאשר אנחנו מתבוננים בפעולות שלנו בתשומת לב, מנקודת מבט רוחנית, אנחנו נוכחים לעובדה די מבהילה. אנחנו למעשה אף פעם לא הולכים לשום מקום עם שום פעולה שאנחנו עושים. זה פשוט בילתי אפשרי, אשליה, הרגל של התודעה המותנית הרואה עצמה ללא הרף בתנועה למקום אחר, במנוסה ממה שיש אל דבר מה שאיננו קיים. כאשר נוכחים לעובדה זו בבהירות מגלים שבמציאות אנחנו כל הזמן מגיעים ולא כל הזמן הולכים, אנחנו שוב ושוב מגיעים בדיוק לרגע הזה ממש, לרגע ההווה אשר פורס עצמו לפנינו כמו שטיח אדום. איננו יכולים להיות בשום מקום אחר למעט הרגע הזה ממש, הרגע שבו פעולותינו מתרחשות, בין אם אנחנו ערים לכך או לא. אם תודעתינו המותנית מלאה בתוכניות עתידיות, כוונות ומטרות להשיג את מה שאיננו, אנחנו פשוט מחמיצים את המציאות הנמצאת ממש מול עינינו. לא משנה אילו ארמונות חול התודעה המותנית בונה במקום או בזמן אחר אין לנו שום אפשרות להיות אלא ברגע הנוכחי. התודעה המותנית רגילה להיות חסרת מנוחה, אך כאשר אנחנו עוצרים ומסתכלים לאן הגענו והיכן אנחנו באמת, אנחנו מבחינים שמעולם לא עזבנו. כפי שהמשורר האמריקאי ט.ס אליוט אמר "לעולם לא נחדול מהחיפוש, ובסוף החיפוש נגיע למקום ממנו התחלנו ונדע אותו לראשונה". שאלתי פעם את דודתי, בת 93 ומלאת חיים, כיצד היא מסבירה את גילה המופלג. "מאוד פשוט", היא אמרה, "אני מתרגלת במומחיות אי-עשיה!". כאשר אנחנו ערים לכך, פעולה הופכת לאי-פעולה. כפי שכתב המורה הטיבטי ניושול קנפו רינפוצ'ה: "פעולות הן אינסופיות, כמו אדוות בזרם. הן מפסיקות רק כשאר עוזבים אותן לנפשם. עלינו להתייחס לכל הפעילויות כמו משחקי ילדים. כמו ארמונות חול. התבוננו בהם בהנאה וקור רוח, כמו סבתא המשגיחה על נכדיה או רועה הנח על כר הדשא וצופה על עדרו במרעה". אז נשאלת השאלה האם כל זה רלוונטי עבורינו כאשר אנחנו יושבים מול המחשב?, עונים לטלפון?, תופסים את האוטובוס?, מטפלים בלקוח?, קוראים שורות אלו עכשיו ממש? או עושים כל פעולה שיגרתית אחרת? בהחלט כן!, כיוון שמתוך אי-פעולה פורצת האמת והופכת אותנו למאושרים וחופשיים כאשר אנחנו נוכחים לה. זה קורה כאשר אנחנו יותר משועשעים ופחות מוכווני מטרה. זה קורה כאשר אנחנו שלווים ורגועים בתוך פעילות ומרגישים נינוחות טיבעית בתוך מה שקורה, כאילו הדברים מתרחשים מעצמם ואנחנו שטים עם זרם הארועים. זה קורה באותם רגעים שנראה כאילו הכל בדיוק כמו שצריך. כאילו שהדברים קורים לנו. פעולה הופכת לאי-פעולה כאשר ישנה תחושה שהדברים מתרחשים ללא מאמץ. קורים מעצמם. ברגעים נהדרים אלו אנחנו לא רק חיים אלא ממש חווים את החיות שבנו.
