Justin Angel
New member
מתי פעם אחרונה הוחזקתם בני-ערובה?
אצלי זה היה ביום חמישי לפני שבועיים. מה עשיתי? הוחזקתי בן ערובה אצל שאמאנית (ואני משתמש במילה מאוד בכלליות) מטורפת. איך הכל התחיל? אני מאשים את מנהלי הפורום. למה זאת אשמתם? לא ברור לי, אבל אני בטוח שאפשר להאשים אותם במשהו. בכל מקרה... הכל התחיל עם הודעה ממש קטנה שהתפרסמה כאן (ובפרום וואלה) על הזמנה למסעות שאמאנים. אני חושב "אחלה", אני מכיר את המושג הרי מהשאמאנים דב וטרה שהם פשוט שאמאנים איכותיים, ואני חושב שזה יהיה משהו בסגנון. זה לא. השארתי הודעה אם אפשר עוד פרטים היות ואני רוצה להגיע, עד עכשיו - אין בעיה. ואז יוטבת יוצרת איתי קשר ואומרת שהיא כבר גם מגיעה ואם אנחנו (אני, ליאת והחבר שלה - אלון) רוצים לנסוע איתה. עד עכשיו - אחלה. יוטבת אומרת שהיא דיברה קצת עם הנעל וזה הולך לעסוק בשאמאניזם כנעני, כלומר בעל אוריאנטאציה מקומית. הרמז הראשון שהכל עומד להשתבש: ההוראות שהיו כתובות במחברת של יוטבת לא היו נכונות. אז התקשרנו והנה בערך ההוראות שקיבלנו "תסעו לכיוון בית הקברות, ואז יש כביש חשוך, תכנסו לשדה שאין בו בכלל תאורה..." פשוט מדהים, היינו צריכים להסתובב אחורה אז. מגיעים לשם, ואני חייב להגיד שבתור מקום בתל-אביב (סביון) היה שם שמיים ממש טובים יחסית, כלומר הרבה כוכבים. מה גם שהיינו פיזית בתוך שדה חיטה ענקי, אז אני הייתי מאוד מאושר
מגיעים לשם, נכנסים פנימה, לתוך צריף ע-נ-ק-י. שממש בנוי יפה, קיר אחד בנוי מדלתות, והשאר מעץ. למען האמת זה באמת מקום מושקע, רואים שהוא בנוי בהשקעה ואהבה. הולכים קצת בתוך הצריף והיה שם איזור עם <הפסקה ג'סטינית של 10 שעות לצורך שינה... זה היה טוב>... כמו שאמרתי, היה שם חלק כזה עם מזרונים על הרצפה. עכשיו, כדי להיכנס ל"מעגל" המרובע הזה היה אסור בתחליט האיסור להישאר עם נעליים. יש מגוחך, ויש מגוחך, זה כבר באמת היה מגוחך. מדיטציה וכל מיני ירקות אנרגטיים אחרים אמורים לעשות במצב שנוח לך, ולי היה נוח עם נעליים. וחוץ מזה, הייתה לי עניבה ירוקה מגניבה שהלכה פשוט נהדר עם העובדה שלבשתי בגדים ונעליים בצבעי אדמה, ואחרי זה כל הסט המדהים הזה נהרס. מורידים נעליים, מתיישבים במעגל המרובע, ואז שומעים עץ נשבר באש... איפה? איפה? איפה? הנעל זזה ואני רואה שיש מאחוריה כמין מהמם. ממשיכים משם ולדבר קצת ואני לא זוכר איך הגענו לזה אבל היא שאלה אותי למה ומה ואיך אז שאלתי אותה: "את יודעת מה זה דרואידים?" והיא עונה שהמורה הראשונה שלה הייתה קלטית. רק לסכם את הסימנים החיוביים עד עכשיו: - "שאמאניזם כנעני" - שדה חיטה ענקי - צריף מגניב. - קמין מגניב - המורה הראשונה שלה הייתה קלטית ומכאן, הכל מתדרדר, למה? ה"דבר" מתחיל. (אני מסרב לקרוא לזה "טקס", נתייחס לזה כ"דבר") נגיד את זה ככה, אם היא שאמאנית אני צנצנת. הדבר היחידי שהופך אותה לשאמאנית זה שיש לה תוף, וגם בו האחיין בן השלוש שלי יודע להשתמש יותר טוב. דבר ראשון ב"דבר" צריך כמובן להיכנס למצב רוח מדטיבי. אחלה, אין בעיה. האיש שהצריף המגניב באמצע שדה חידה מגניב עושה את החלק הזה. ומה עושים? כמובן שאומרים שלוש אימרות במוסלמית 33 פעם. שניים מהמשפטים: התפילה שהופכת אותך למוסלמי, והמשפט "אין אלוהים חוץ מאללה". אני רוצה לציין, שאלון, החבר של ליאת, הוא כיום מוסלמי. ותבינו, מסביבי במשך 10 דקות יש אנשים שרים מנטרות בערבית של הדת המוסלמית ואני בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה ופשוט התפקעתי מצחוק בצורה היסטרית בפנים. כמעט נחקנתי. אחרי שהם סיימו להפוך את כולם למוסלמים, עברנו ל"דבר" עצמו. מתחילים באיזה מסע שאמאני קטן קטן לאיזה כוך עם קריסטל ענקי בתוך האדמה. עכשיו, אני אומר משהו בכל הרצינות, זאת הייתה פעילות הדימיון המודרך הכי נוראית שעברתי עד אז. ולמה? בתור התחלה, כי הנעל לא יודעת להעביר דמיון מודרך, ודבר שני כי לפני הכוך הזה הייתה הרצאה קטנה. ועל מה ההרצאה? על המלאכים היהודיים הארורים! היא התחילה לקשקש במשך עשרים דקות מייסרות על המלאכים, על הכיוונים שלהם, על התפקידים שלהם, על השמות שלהם, על תפקידם עם האל היהודי האחד (יהווה), ועל כל דבר כדי כרגע להבהיר לי שאני פראייר שנפל למלגודת. זה לא נשמע גרוע כנראה, אבל זה כן היה. זה כן! שהיינו בתוך הכוך הזה באדמה היינו צריכים לשאול שאלה מארבעת המלאכים וכל אחד מהם עונה לפי התפקיד והיכולות שלו. נשכח לרגע מהעובדה שהנעל אפילו לא הסבירה איך מגיעים לכוך הזה באדמה (אני לקחתי קיצור דרך השורשים של עץ ממש יפה שיש בחוץ). אני הגעתי לכוך החמוד הזה, והיה שם קריסטל ענקי! תחשבו בערך אתם כפוך 50 בגובה. טוב, ניסיתי לדמיין את המלאכים שלה. אחרי חצי דקה הופיעה בבואה שלי ואמרה "המלאכים היהודיים תפוסים כרגע, אתה רוצה להשאיר להם הודעה?", אני הגבתי "מספיק עם הציניות, אני צריך לשאול אותך שאלה...". וברצינות, שאלתי אותו "האם המטורפת הזאת השתגעה לחלוטין?", והבבואה שלי הגיבה "כן, תברח, עכשיו, מהר!". אני אגב, התעלמתי מהאזהרה. עכשיו, כל "המדיטציה" הזאת לקחה אולי שתי דקות ואני רואה שהשאמאנית עדיין מתופפת להנאתה ואין לי מה לעשות. אז חזרתי למערת הקריסטלים והחלטתי שהקריסטל הזה חוזר איתי הביתה, הרי לא כל יום פוגשים קריסטל ענקי באמצע האדמה שיכול לענות על שאלות. ביקשתי יפה רשות מהאדמה והיא הסכימה לתת לי חתיכת קריסטל שאני אקח לבד. תזכרו שכל העסק הזה בראש שלי. שלפתי לייזר ולקחתי לעצמי חתיכה קטנה מהקריסטל, שמתי בכיס והמשכתי הלאה. והכי מצחיק? הנעל עדיין מתופפת! באותו זמן בערך גם לאלון הייתה חוויה דומה, אליו באה החיה השומרת שלו ואמרה לו "מה אתה עושה כאן? תברח!", ואני לא זוכר בדיוק מה קרה לליאת. אבל אני יודע שיוטבת סבלה מהתיפוף. ואז אחרי שזה נגמר כל שאר המטומטים היהודים ניו-אייג'רים שהיו בטקס אמרו "תראי... לא התחברנו לזה טוב... עשית את זה מהר מדי..." ושאר קיטורים כאלו. ראבאק, אני כבר הייתי מוכן לנוס על החיים ועל המוות. לאחר מכן היא פותחת ברצאה מעניינת מאוד על תפקיד נפש האדם לפי הקבלה, לפי ספרי הזוהר ולפי התנ"ך, ומה מקומו של יהווה בכל זה. וזה היה 10 דקות יהודיות מהחיים שלי שאני אף-פעם לא מקבל בחזרה. ואז הגיע הזמן לעוד קצת משהו, אז הם חילקו לכולנו פרחי חרציות שהם התעללו בהם (השאירו אותם בשמש היוקדת מנותקים מהגבעול). באותה רגע מה שהולך בראש שלי זה ככה "אני מקבל פרח שהתעללו בו, אני קם, שם נעליים ויוצא מהסיוט הזה", אבל אני בניגוד לכולם קיבלתי כזה פרח ממש חמוד וחי, אז אין בעיה מבחינתי. על הצד השני, ליאת הייתה על סף דמעות מהפרח המסכן שהיא קיבלה. ואז היינו צריכים לעשות משהו עם הפרח. במשך חצי שעה העמדנו פנים שאנחנו מקשיבים לה, ובהינו בפרח כמו כולם רק כדי להפסיק את העינוי. ראבאק, אנחנו כבר שעה וחצי אחרי התפילות המוסלמיות ועדיין ב"דבר" הארור הזה! והיא עדיין מתופפת! ונראה לכם ששתי פעילויות של דימיון מודרך שנכשלו בצורה נוראה יספיקו לה? לא! היא צריכה לעשות עוד. והפעם, היינו צריכים להיכנס לתוך שריון ענקי של צב שבתוכו יש 13 קריסטלים. והיא אמרה מראש "אני אתם לכם יותר זמן, חצי שעה בערך". אין בעיה, הגיע הזמן לתחביב שלי בזמן שאני בן ערובה - ליצור גרפים של פונקציות מתמטיות בראש, אחרי שיצרתי אחת כזאת זה באמת נמאס והמשכתי הלאה. ואני יודע שנשארו לפחות 25 דקות לסוף העינוי הזה. לא עסקתי כבר שנים בטלפתיה, אבל בנקודה הזאת אני טלפתית בודק עם אני יכול לגרום לה להרביץ לעצמה עם מקל התיפוף. אחרי עוד 10 דקות של תיפוף נוראי היה לי חזיון אלוהי. -->
אצלי זה היה ביום חמישי לפני שבועיים. מה עשיתי? הוחזקתי בן ערובה אצל שאמאנית (ואני משתמש במילה מאוד בכלליות) מטורפת. איך הכל התחיל? אני מאשים את מנהלי הפורום. למה זאת אשמתם? לא ברור לי, אבל אני בטוח שאפשר להאשים אותם במשהו. בכל מקרה... הכל התחיל עם הודעה ממש קטנה שהתפרסמה כאן (ובפרום וואלה) על הזמנה למסעות שאמאנים. אני חושב "אחלה", אני מכיר את המושג הרי מהשאמאנים דב וטרה שהם פשוט שאמאנים איכותיים, ואני חושב שזה יהיה משהו בסגנון. זה לא. השארתי הודעה אם אפשר עוד פרטים היות ואני רוצה להגיע, עד עכשיו - אין בעיה. ואז יוטבת יוצרת איתי קשר ואומרת שהיא כבר גם מגיעה ואם אנחנו (אני, ליאת והחבר שלה - אלון) רוצים לנסוע איתה. עד עכשיו - אחלה. יוטבת אומרת שהיא דיברה קצת עם הנעל וזה הולך לעסוק בשאמאניזם כנעני, כלומר בעל אוריאנטאציה מקומית. הרמז הראשון שהכל עומד להשתבש: ההוראות שהיו כתובות במחברת של יוטבת לא היו נכונות. אז התקשרנו והנה בערך ההוראות שקיבלנו "תסעו לכיוון בית הקברות, ואז יש כביש חשוך, תכנסו לשדה שאין בו בכלל תאורה..." פשוט מדהים, היינו צריכים להסתובב אחורה אז. מגיעים לשם, ואני חייב להגיד שבתור מקום בתל-אביב (סביון) היה שם שמיים ממש טובים יחסית, כלומר הרבה כוכבים. מה גם שהיינו פיזית בתוך שדה חיטה ענקי, אז אני הייתי מאוד מאושר
מגיעים לשם, נכנסים פנימה, לתוך צריף ע-נ-ק-י. שממש בנוי יפה, קיר אחד בנוי מדלתות, והשאר מעץ. למען האמת זה באמת מקום מושקע, רואים שהוא בנוי בהשקעה ואהבה. הולכים קצת בתוך הצריף והיה שם איזור עם <הפסקה ג'סטינית של 10 שעות לצורך שינה... זה היה טוב>... כמו שאמרתי, היה שם חלק כזה עם מזרונים על הרצפה. עכשיו, כדי להיכנס ל"מעגל" המרובע הזה היה אסור בתחליט האיסור להישאר עם נעליים. יש מגוחך, ויש מגוחך, זה כבר באמת היה מגוחך. מדיטציה וכל מיני ירקות אנרגטיים אחרים אמורים לעשות במצב שנוח לך, ולי היה נוח עם נעליים. וחוץ מזה, הייתה לי עניבה ירוקה מגניבה שהלכה פשוט נהדר עם העובדה שלבשתי בגדים ונעליים בצבעי אדמה, ואחרי זה כל הסט המדהים הזה נהרס. מורידים נעליים, מתיישבים במעגל המרובע, ואז שומעים עץ נשבר באש... איפה? איפה? איפה? הנעל זזה ואני רואה שיש מאחוריה כמין מהמם. ממשיכים משם ולדבר קצת ואני לא זוכר איך הגענו לזה אבל היא שאלה אותי למה ומה ואיך אז שאלתי אותה: "את יודעת מה זה דרואידים?" והיא עונה שהמורה הראשונה שלה הייתה קלטית. רק לסכם את הסימנים החיוביים עד עכשיו: - "שאמאניזם כנעני" - שדה חיטה ענקי - צריף מגניב. - קמין מגניב - המורה הראשונה שלה הייתה קלטית ומכאן, הכל מתדרדר, למה? ה"דבר" מתחיל. (אני מסרב לקרוא לזה "טקס", נתייחס לזה כ"דבר") נגיד את זה ככה, אם היא שאמאנית אני צנצנת. הדבר היחידי שהופך אותה לשאמאנית זה שיש לה תוף, וגם בו האחיין בן השלוש שלי יודע להשתמש יותר טוב. דבר ראשון ב"דבר" צריך כמובן להיכנס למצב רוח מדטיבי. אחלה, אין בעיה. האיש שהצריף המגניב באמצע שדה חידה מגניב עושה את החלק הזה. ומה עושים? כמובן שאומרים שלוש אימרות במוסלמית 33 פעם. שניים מהמשפטים: התפילה שהופכת אותך למוסלמי, והמשפט "אין אלוהים חוץ מאללה". אני רוצה לציין, שאלון, החבר של ליאת, הוא כיום מוסלמי. ותבינו, מסביבי במשך 10 דקות יש אנשים שרים מנטרות בערבית של הדת המוסלמית ואני בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה ופשוט התפקעתי מצחוק בצורה היסטרית בפנים. כמעט נחקנתי. אחרי שהם סיימו להפוך את כולם למוסלמים, עברנו ל"דבר" עצמו. מתחילים באיזה מסע שאמאני קטן קטן לאיזה כוך עם קריסטל ענקי בתוך האדמה. עכשיו, אני אומר משהו בכל הרצינות, זאת הייתה פעילות הדימיון המודרך הכי נוראית שעברתי עד אז. ולמה? בתור התחלה, כי הנעל לא יודעת להעביר דמיון מודרך, ודבר שני כי לפני הכוך הזה הייתה הרצאה קטנה. ועל מה ההרצאה? על המלאכים היהודיים הארורים! היא התחילה לקשקש במשך עשרים דקות מייסרות על המלאכים, על הכיוונים שלהם, על התפקידים שלהם, על השמות שלהם, על תפקידם עם האל היהודי האחד (יהווה), ועל כל דבר כדי כרגע להבהיר לי שאני פראייר שנפל למלגודת. זה לא נשמע גרוע כנראה, אבל זה כן היה. זה כן! שהיינו בתוך הכוך הזה באדמה היינו צריכים לשאול שאלה מארבעת המלאכים וכל אחד מהם עונה לפי התפקיד והיכולות שלו. נשכח לרגע מהעובדה שהנעל אפילו לא הסבירה איך מגיעים לכוך הזה באדמה (אני לקחתי קיצור דרך השורשים של עץ ממש יפה שיש בחוץ). אני הגעתי לכוך החמוד הזה, והיה שם קריסטל ענקי! תחשבו בערך אתם כפוך 50 בגובה. טוב, ניסיתי לדמיין את המלאכים שלה. אחרי חצי דקה הופיעה בבואה שלי ואמרה "המלאכים היהודיים תפוסים כרגע, אתה רוצה להשאיר להם הודעה?", אני הגבתי "מספיק עם הציניות, אני צריך לשאול אותך שאלה...". וברצינות, שאלתי אותו "האם המטורפת הזאת השתגעה לחלוטין?", והבבואה שלי הגיבה "כן, תברח, עכשיו, מהר!". אני אגב, התעלמתי מהאזהרה. עכשיו, כל "המדיטציה" הזאת לקחה אולי שתי דקות ואני רואה שהשאמאנית עדיין מתופפת להנאתה ואין לי מה לעשות. אז חזרתי למערת הקריסטלים והחלטתי שהקריסטל הזה חוזר איתי הביתה, הרי לא כל יום פוגשים קריסטל ענקי באמצע האדמה שיכול לענות על שאלות. ביקשתי יפה רשות מהאדמה והיא הסכימה לתת לי חתיכת קריסטל שאני אקח לבד. תזכרו שכל העסק הזה בראש שלי. שלפתי לייזר ולקחתי לעצמי חתיכה קטנה מהקריסטל, שמתי בכיס והמשכתי הלאה. והכי מצחיק? הנעל עדיין מתופפת! באותו זמן בערך גם לאלון הייתה חוויה דומה, אליו באה החיה השומרת שלו ואמרה לו "מה אתה עושה כאן? תברח!", ואני לא זוכר בדיוק מה קרה לליאת. אבל אני יודע שיוטבת סבלה מהתיפוף. ואז אחרי שזה נגמר כל שאר המטומטים היהודים ניו-אייג'רים שהיו בטקס אמרו "תראי... לא התחברנו לזה טוב... עשית את זה מהר מדי..." ושאר קיטורים כאלו. ראבאק, אני כבר הייתי מוכן לנוס על החיים ועל המוות. לאחר מכן היא פותחת ברצאה מעניינת מאוד על תפקיד נפש האדם לפי הקבלה, לפי ספרי הזוהר ולפי התנ"ך, ומה מקומו של יהווה בכל זה. וזה היה 10 דקות יהודיות מהחיים שלי שאני אף-פעם לא מקבל בחזרה. ואז הגיע הזמן לעוד קצת משהו, אז הם חילקו לכולנו פרחי חרציות שהם התעללו בהם (השאירו אותם בשמש היוקדת מנותקים מהגבעול). באותה רגע מה שהולך בראש שלי זה ככה "אני מקבל פרח שהתעללו בו, אני קם, שם נעליים ויוצא מהסיוט הזה", אבל אני בניגוד לכולם קיבלתי כזה פרח ממש חמוד וחי, אז אין בעיה מבחינתי. על הצד השני, ליאת הייתה על סף דמעות מהפרח המסכן שהיא קיבלה. ואז היינו צריכים לעשות משהו עם הפרח. במשך חצי שעה העמדנו פנים שאנחנו מקשיבים לה, ובהינו בפרח כמו כולם רק כדי להפסיק את העינוי. ראבאק, אנחנו כבר שעה וחצי אחרי התפילות המוסלמיות ועדיין ב"דבר" הארור הזה! והיא עדיין מתופפת! ונראה לכם ששתי פעילויות של דימיון מודרך שנכשלו בצורה נוראה יספיקו לה? לא! היא צריכה לעשות עוד. והפעם, היינו צריכים להיכנס לתוך שריון ענקי של צב שבתוכו יש 13 קריסטלים. והיא אמרה מראש "אני אתם לכם יותר זמן, חצי שעה בערך". אין בעיה, הגיע הזמן לתחביב שלי בזמן שאני בן ערובה - ליצור גרפים של פונקציות מתמטיות בראש, אחרי שיצרתי אחת כזאת זה באמת נמאס והמשכתי הלאה. ואני יודע שנשארו לפחות 25 דקות לסוף העינוי הזה. לא עסקתי כבר שנים בטלפתיה, אבל בנקודה הזאת אני טלפתית בודק עם אני יכול לגרום לה להרביץ לעצמה עם מקל התיפוף. אחרי עוד 10 דקות של תיפוף נוראי היה לי חזיון אלוהי. -->
