מתלבטת כבר שעה אם לכתוב או לא...
למי שזוכרת ולמי שלא... לפני קצת יותר מ-3 חודשים עברתי הפלה טראומתית בציטוטק בשבוע 8 בעקבות חוסר התפתחות של העובר ולא היה דופק... הייתי בדיכאון נוראי ולא קמתי מהמיטה איזה 10 ימים... הצלחתי להתאושש הרבה מאוד בזכותכן... מאז עברתי כבר פעמיים היסטרוסקופיה ניתוחית ופעם אחת אבחנתית בגלל הדבקויות. אני אחרי ניתוחית ויש לי ביקורת בעוד כ-3 שבועות...בתקווה רבה שהכל יהיה תקין ואוכל לחזור לטיפולים...
היום התבשרתי שגיסתי בהריון... הם רק התחתנו ורק התחילו לנסות... אני יודעת שרק אתן תבינו אותי... כמובן ששמחתי בשמחתה והכל... מאז ההפלה הנוראית הזו כולם יודעים על הטיפולים אנחנו כבר לא מסתירים ואני מתארת לעצמי שקצת לא נעים לה לספר לנו על כך כשהיא יודעת מה אנחנו עוברים...
מאז שהודיעה לנו לפני כמה שעות אני לא מפסיקה לבכות... כואב לי בלב... מרגישה שאפאחד לא מבין אותי ושאין לי כוח לכלום... יש לי בעל תומך מאוד אבל אני מרגישה שגם הוא לא מבין אותי עד הסוף... ויש לי גם ילד אחד בן כמעט 4 שבא גם מטיפולים שמחזיק אותי....
לחשוב על כל הבנות שכבר הספיקו ללדת ושהילדים שלהם כבר בני שנה פלוס בזמן שאני עוברת שבעת מדורי גיהנום זה בלתי נמנע.... מרגישה שאולי אני לא מספיק חזקה... בא לי לנסוע לאיזה אי מבודד ולחזור משם רק עם ילד/ה....
בא לי שכולם יעצרו את החיים שלהם ושלא רק החיים שלי יעצרו... וכואב לי שאין לי תמיכה מהמשפחה שלי... לפני כמה ימים אמרה לי אחותי: "אל תגידי שהמצב שלך קשה כי הוא לא... זה לא שאת חלילה חולת סרטן ועוברת טיפולים כימותרפיים ואת צריכה אותנו 24 שעות מסביבך..." ועוד כל מיני פנינים...
נמאס לי להיות בדיכאון ועצובה... נמאס לי לקנא באחרות... פשוט נמאס... שונאת את עצמי בתקופה האחרונה...
תודה למי שהגיעה עד כאן....
למי שזוכרת ולמי שלא... לפני קצת יותר מ-3 חודשים עברתי הפלה טראומתית בציטוטק בשבוע 8 בעקבות חוסר התפתחות של העובר ולא היה דופק... הייתי בדיכאון נוראי ולא קמתי מהמיטה איזה 10 ימים... הצלחתי להתאושש הרבה מאוד בזכותכן... מאז עברתי כבר פעמיים היסטרוסקופיה ניתוחית ופעם אחת אבחנתית בגלל הדבקויות. אני אחרי ניתוחית ויש לי ביקורת בעוד כ-3 שבועות...בתקווה רבה שהכל יהיה תקין ואוכל לחזור לטיפולים...
היום התבשרתי שגיסתי בהריון... הם רק התחתנו ורק התחילו לנסות... אני יודעת שרק אתן תבינו אותי... כמובן ששמחתי בשמחתה והכל... מאז ההפלה הנוראית הזו כולם יודעים על הטיפולים אנחנו כבר לא מסתירים ואני מתארת לעצמי שקצת לא נעים לה לספר לנו על כך כשהיא יודעת מה אנחנו עוברים...
מאז שהודיעה לנו לפני כמה שעות אני לא מפסיקה לבכות... כואב לי בלב... מרגישה שאפאחד לא מבין אותי ושאין לי כוח לכלום... יש לי בעל תומך מאוד אבל אני מרגישה שגם הוא לא מבין אותי עד הסוף... ויש לי גם ילד אחד בן כמעט 4 שבא גם מטיפולים שמחזיק אותי....
לחשוב על כל הבנות שכבר הספיקו ללדת ושהילדים שלהם כבר בני שנה פלוס בזמן שאני עוברת שבעת מדורי גיהנום זה בלתי נמנע.... מרגישה שאולי אני לא מספיק חזקה... בא לי לנסוע לאיזה אי מבודד ולחזור משם רק עם ילד/ה....
בא לי שכולם יעצרו את החיים שלהם ושלא רק החיים שלי יעצרו... וכואב לי שאין לי תמיכה מהמשפחה שלי... לפני כמה ימים אמרה לי אחותי: "אל תגידי שהמצב שלך קשה כי הוא לא... זה לא שאת חלילה חולת סרטן ועוברת טיפולים כימותרפיים ואת צריכה אותנו 24 שעות מסביבך..." ועוד כל מיני פנינים...
נמאס לי להיות בדיכאון ועצובה... נמאס לי לקנא באחרות... פשוט נמאס... שונאת את עצמי בתקופה האחרונה...
תודה למי שהגיעה עד כאן....