ננסה פעם שנייה,בטעות נכבה לי המחשב באמצע...
כתבתי תגובה ארוכה יחסית והמחשב נכבה אז אני מנסה לשחזר ולסיים את ההודעה כולה... אני רוצה להתייחס למשפט שכתבת מיתרוש "זו כאילו ההרגשה שילד שגר בפנימיה, שבעצם בקושי רואה את ההורים שלו, המדריכים בפנימיה מתחלפים ודואגים להרבה ילדים, איזה אדם ממש קרוב יש לו? זה לא נורא לחיות בכזו הרגשה שאין באמת מי שידאג לך?",המשפט הזה מאוד צרם לי בגלל שהוא מאוד חד ונכון,הבעיה האמיתית היא שלילדים בפנימייה/מוסד/ ביה"ס כמו שאני נמצאת בו אין בדרך כלל אנשים קבועים לאורך זמן,שירות לאומי/מורים חיילים/ש"ש(שנת שירות לפני הצבא/השירות לאומי)באים מראש ברוב המקרים לזמן קצוב ואז עוזבים ולעומת זאת הילדים נשארים,אני מנסה לחשוב כמה ידיים של אנשים(סייעות,מורות,שירות לאומי,מתנדבים אחרים,מדריכים,צוות מקצועי אחר...) נגעו ועוד יגעו בכול הילדים האלה שאני נמצאת איתם השנה לדוגמא שאצל רובם הגדול מדובר בתלות לכול החיים אפילו בדברים הבסיסיים ביותר,זה לא משנה אם זה ביה"ס/מוסד/פנימייה ולפעמים גם התא המשפחתי והמטפלים האישיים(ישראלים או זרים)בסופו של דבר הרבה ידיים יגעו בהם גם בלי שיבקשו ויבחרו ואני חושבת שבאיזשהו שלב הם פשוט מתרגלים לתחלופה הגבוהה,אני רואה אצלנו בביה"ס כשבאות בנות שירות מלפני נניח שלוש שנים איך הילדים מגיבים אליהן(ברוב המקרים בחום ובהתרגשות אבל כמובן שתלוי בילדים הספציפיים ובאיש הצוות וקשרו לילדים בתקופה שעבד) ואני יודעת שלי באופן אישי יהיה נורא קשה לעכל שמיולי מתחילים ימים קצרים של קייטנה עד אמצע אוגוסט ואז סיימתי את השירות לאומי(את כול השנתיים,לצערי אין אפשרות כמו בצבא לחתום קבע...)ומהראשון לספטמבר תעלה מישהי אחרת להסעה(בינתיים אגב לא מצאו,ביקשו מישהי "ברמה שלי" מבחינת יכולת לעבוד בכמויות ולתת כמה שיותר וזה ציטוט של הרכזת ועדיין לא מצאו),אומנם יש דיבורים שאני אהיה בהסעה לפחות יום אחד בשבוע(אתמול הוזמנתי לפגישה במועצה ע"י המועצה עצמה במטרה לאייש תפקיד מסויים בתשלום לשנה הבאה,מדובר בתפקיד שנוהל עד כה ע"י מישהי כבר קרוב ל10 שנים ועכשיו היא נוסעת לשנה לחו"ל ויש חשש גדול מי יוכל למלא את מקומה בצורה שתקל על כולם את העזיבה הזמנית שלה,מאוד מחמיא שחושבים שאני יכולה להיות זאת שתחליף אותה ושפכו עליי מלא מחמאות על העבודה השנה והייתי גם בהתנסות אתמול במקום עצמו ואם אחליט בימים הקרובים התפקיד יהיה שלי,אבל לא נראה לי שהוא מתאים לי ואני לא בדיוק רוצה להתחייב למשהו רק כי סומכים עליי,יש לי תחושה שאני ארצה לפרוש דיי מהר בגלל שאני כאמור לא בטוחה שזה מה שמתאים לי ואז בכלל יהיה בלאגן רציני שם)אבל יום בשבוע זה כבר לא אותו הדבר(היו נותנים לי לעשות שנה נוספת אם הייתי בשנה הראשונה לשירות אבל בתשלום הם לא יתנו כי הם רוצים לחסוך בעלויות ובין משכורת רגילה לבין רכישת תקן של שירות לאומי יש הבדל גדול כלכלית),אני חושבת שיבואו אחרות ויגעו בילדים האלה והמחשבה הזאת קשה לי,זה שיש אפשרויות לשמור על קשרים ואני מאמינה שיהיו אירוחים ובייביסיטרים גם בעתיד עם חלק מהילדים לא הופכת הכול לקל יותר,אבל ככה זה עם עובדים הם נוטים להתחלף,בעיקר הצעירים,תמיד יש במקום("אין אדם שאין לו תחליף")אבל אין כמו כי כול אחד בפני עצמו...למדתי את זה חזק על בשרי בשנה שעברה,גם לי העזיבות וחוסר היציבות של אנשי צוות שאני צריכה לעבוד איתם ושל ילדים שאהבתי(אלה מתחילת שנה שעברה שנאלצתי לעזוב באמצע והרגשתי שממש נטשתי אותם ותקופה ארוכה יחסית הייתי אכולת רגשות אשמה על שנטשתי אותם,גם אם לא בחרתי לעזוב אותם אלא הנסיבות והמנהלת המגעילה גרמו לי להבין שמקומי לא שם-אני לא יכולה לתת תפקוד מלא כשאני לוקחת כול יום מטען גדול ובקושי מצליחה להבין מה נעשה סביבי מרוב העומס הרגשי),יום ראשון הקרוב יש לי כנראה פרידה מהחבר'ה של העיתון והאתר של הביה"ס היסודי שעבדתי איתם גם לימודית כבר כמעט שנתיים ואני לא מצליחה להחליט למי יהיה יותר קשה בפרידה-להם או לי,סיכמנו שנישאר בקשר אבל החיים יכולים להוביל לכיוונים מפתיעים ותוכניות משתבשות ומשתנות... שנה שעברה עבדתי בין השאר עם ילדי פנימיות וגם כמעט עשיתי את השנה השנייה של השירות בפנימייה,הילדים היו מספרים לי על מדריכים שסיימו ועזבו,משפחות אומנות מתחלפות וכו' וברור שמה שאמרת מיתר במשפט שציטטתי הוא יותר מנכון,לילדים האלה(בעיקר בפנימיות של צוי בית משפט וועדות השמה ולא כאלה מבחירה כמו פנימייה צבאית)הרבה פעמים אין באמת מישהו קרוב וגם מי שקרוב עוד עלול לעזוב מסיבותיו שלו(רצון להתקדם,מיצוי,מחלה,פרק זמן מוגבל מראש,עבודה עם משכורת גבוהה יותר,עומס נפשי כבד מידיי ועוד ועוד...),ברור שלפעמים נשארים בקשר ויש מדריכים שבאים לבתי חולים ונותנים לילדים יחס אישי(בתחילת השנה אם את זוכרת באתי לבקר ילד שאני קשורה אליו בבית חולים,אומנם הוא לא ילד פנימייה וכול המשפחה שלו הייתה איתו אבל כאיש צוות שקשור אליו בכלל לא הצלחתי לתפקד עד שלא ראיתי אותו בבית חולים,תארי מה היה אם הייתי מדריכה בפנימייה וחניכים שלי היו מתאשפזים?הייתי קורסת מרוב עומס אבל הייתי באה אליהם לבית חולים ודואגת לדבר כול יום עם מי ששם בימים/שעות שאני לא יכולה לבוא...)ובכול זאת מה שתיארת מהסיפורים של אחותך קורה ויקרה כול הזמן ובאופן טבעי כשמשהו קורה כול הזמן הוא הופך להרגלים וכשיש הרגלים קבועים אנשים נעשים אדישים ברוב המקרים,מה גם שאי אפשר לקחת על עצמנו את עול העולם כולו פשוט נוכח העובדה שאנחנו עלולים לשקוע עמוק ולהתמוטט רגשית(אמרה זאת שאחת לחודשיים בערך נוטה להתמוטט רגשית בגלל כול מה שהכלתי בפנים...)... ולמרות כול העזיבות והפרידות שיהיו לי בתקופה הקרובה ורק המחשבה עליהן צורבת לי מאוד(מאז ומעולם פרידות לא היו לי קלות,תהליכים רגשיים עמוקים,מסקנות לטוב ולרע...)אני כן רוצה להמשיך לעבוד בתחום דומה(יש אולי דיבורים על הישארות בתשלום בביה"ס עצמו,המנהלת אמרה לי שיש מצב אבל היא יוצאת לפנסייה ושום דבר לא בטוח בכלל ואין לדעת-אולי כאיש צוות במשכורת רגילה יהיה לי פתאום לא טוב כמו בתקופת השירות,גם אימא של ילד מסויים-זה מבית שאן אומרת כול הזמן ששנה הבאה אני עושה שירות אצלה בבית,אם זה היה קורה הייתי מאושרת בגלל שיש לי ולילד קשר מאוד חזק ומיוחד מהיום הראשון ואני רואה איפה ואיך אני יכולה לקדם אותו ובשונה מאמהות אחרות אני ממש אוהבת את האימא ובכלל את המשפחה ככה שלעבוד איתם זאת בטח חוויה,הבעיה שהם לא במצב כלכלי עד כדי כך גבוה<על אף שאיתם אני מוכנה לעשות הרבה מאוד בחינם> ואני גם לא גרה קרוב לבית שאן ככה שזאת בעיה אבל אני אוהבת את הכיוון וכן רוצה לקדם אותו איכשהו שנה הבאה,גם באחת הקבוצות של הפיזיותראפיה קיבלתי הרבה מאוד פירגונים והצעות להיות מתגברת לשני ילדים שמאוד קשורים אליי ומגיבים ומשתפים פעולה בצורה נדירה דווקא איתי וזה כששנים בביה"ס טוענים שניסו לעבוד איתם ומאחד כבר התייאשו-מה שממש מכעיס אגב),אני רוצה את הקשרים האלה עם ילדים,את הטיפול הקבוע בהם,למעשה אני רוצה להיות מלווה צמודה של ילד(לא חייב סי.פי,הוא יכול להיות גם ליקוי למידה,אוטיסט,בעל פיגור בדרגות שונות וכו'...אבל האמת שילדי סי.פי אני הכי אוהבת מכול מה שיצא לי לעבוד ולמעשה יצאו לי עם רוב האוכלוסיות של החינוך המיוחד והרגיל)וממש לראות ולעקוב אחר ההתפתחות וההתקדמות שלו,נראה לי שזה יותר מוצלח לי מאשר הרבה ילדים שאני צריכה לחלק ביניהם את הזמן ועם כול האהבה והרצון אני לא תמיד יכולה להתפצל ולתת לכולם אותה כמות יחס בכול זמן נתון...
דודי בלייר, פסיכולוג קליני ומנהל ת.ל.מ. ירושלים יתארח בפורום הפרעות חרדה בבני נוער בין השעות 21.00-23.00 וישיב לשאלות בנושא התמודדות עם חרדות ודרכים להפחית אותן. אתם מוזמנים: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1208&msgid=100734696
כמיטב המסורת השנתית, פורום טלנובלות מזמין אתכם לבחור את הטלנובלה לה אתם הכי מצפים ואותה הכי הייתם רוצים לראות על המסך. הכנסו כבר עכשיו לשרשור שלב ג' בפורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=230&msgid=100680048
תחרות "סיפורי רוחות" מגיעה לסיומה
היה לכם מפגש בלתי שגרתי ומסעיר עם ישות מעולם אחר? חוויתם חוויה רוחנית שאין שניה לה? תפוז
אנשים מזמין אתכם לשתף אותנו ואולי לזכות בפרס. זהו היום האחרון בו תוכלו לשרשר את סיפורכם בפורום רוחות והעולם הבא: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=502&msgid=100281520
מרתון חידות פראי ממשיך מדי יום בשבועיים הקרובים תפורסם חידה בנושא חיות בר בפורום טבע פראי וחיות בר. הזוכים המאושרים יזכו בכרטיס זוגי לספארי ברמת גן. הקליקן כאן: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1629&msgid=100732324
