EVE Lights
New member
מתנה לעצמי
זה הולך להישמע ממש מטופש וילדותי (ובכל זאת אני בת כמעט 26, ישמרני השם), אבל לא אכפת לי!
איפה הייתי? אה כן.
פרידה זה דבר נאכס.
אתם מבינים, פעם, כשעוד לא היה פייסבוק או שמייסבוק, מה היה קורה? הייתם נפרדים וזהו.
אם לא הייתם גרים באותו אזור, הקשר המקסימלי שהיה נותר הוא סמסים או שיחות בימי הולדת.
אני לא ממש זוכרת איך זה היה ב- 2005 עם המיתולוגי, אבל אני די בטוחה שלא היו מהמורות רבות בדרך.
אבל עכשיו, עכשיו אנחנו בימים אחרים.
ימים שכל שינוי סטטוס בפייסבוק גורר אחריו התלהמות רבתי.
הרי מי נמצא שם בפייסבוק, בין 630 החברים שלי?
אנשים שאהבתי, אנשים ששנאתי, אנשים שזיינתי, אנשים שזיינו אותי, חברים, מכרים, ידידים, משפחה, ועוד ועוד.
אבל זה חלק מהעניין הרי. חלקנו ממשיכים את חיי היומיום שלהם בלי התעסקות בדבר הזה.
אבל אני - אני זונת צומי. תמיד הייתי ותמיד אהיה.
אני צמאה לתשומת לב, צמאה ליחס, צמאה לזה. ונהנית מזה.
כשהורדתי את הסטטוס מע' יחסים לפני חצי שנה, דאגתי שזה לא יקפיץ התראה לאף אחד. ככה זה היה לי נוח.
הגרורות עדיין ממשיכות.
ממשיכים הלאה, אבל לא חסר רגעים בהם אני מרגישה שתפסו לי את הלב ומחצו אותו לשניים.
זה יכול להיות שיר ברדיו, או כל דבר אחר.
פאקינג נסיעה של שעה וגלגל"צ מתעקש להזכיר לי, שוב ושוב, את טעויות העבר, אחת אחרי השנייה.
אז איך אפשר לשכוח?
5 שנים. קשה לשכוח. קשה להשכיח.
אז החלטתי לרגל חצי שנה בדיוק (אבל מי סופר...) לתת לעצמי מתנה - חוסר אפשרות לאובבסיביות קומפולסיביות כמו שאני אוהבת.
עשיתי unfriend.
כמו שרציתי לעשות חודש אחרי. אבל הבנזונה נעלב.
אז על הזין שלי. אנחנו לא חברים יותר. וכמו שאתה אמרת - "זה יהיה כאילו לעולם לא הכרנו."
בזבזת לי 5 שנים מהחיים. אני מעדיפה לשכוח אותך.
מעדיפה שזה ייגמר וזהו.
יש שם מחשבה כלשהי שכל דבר שאני מפרסמת הוא רואה.
חלק מהדברים נעשים על קו המחשבה הזאת. סטטוסים מסוימים, צ'קאינים מסוימים. תמונות מסוימות.
כל כך הרבה דברים ברצון של : "המשכתי הלאה, בן של זונה מניאק. ואיפה אתה?"
אבל הבעיה בפרידה מאנשים אגואיסטים שאוהבים את עצמם ואדישים לסביבה, זה שלא אכפת להם מאף אחד אחר.
הפרופיל שלו מחוק.
מיום הפרידה הפסיק לעדכן.
אז גם אם יצר הסקרנות הבוער שלי רצה לראות מה קורה - הוא לא יכול.
והמחשבה הקטנה שהוא עושה את זה בכוונה כדי להסתיר...
ואני הרי בחורה ומנתחת כל דבר.
אז תודה, שלום, לא רוצה יותר להיכנס לפרופיל שלך, לא רוצה יותר שתראה את העדכונים שלי, לא רוצה שנדבר יותר.
אתה יכול להתקשר ביום הולדת שלי בעוד חודשיים+-, ואתה יכול גם לא.
אני מאחלת לעצמי דבר אחד - להמשיך הלאה באמת, ולמצוא מישהו טוב באמת, שיצליח להשכיח ממני את חמשת השנים הנלוזות האלה.
עדיין לא מצאתי, כך שאני עדיין מתבוססת בבוץ של עצמי. באיכסה שנשארה.
וזה עוזר לי ללכלך. כי זה משחרר אותי מהרוע החוצה.
ככה אני - אוהבת לדבר. מה זה שווה אם צריך לשמור את הכל בפנים?
מזל טוב לרגל החצי שנה לפרידה שלנו, מניאק.
זה הולך להישמע ממש מטופש וילדותי (ובכל זאת אני בת כמעט 26, ישמרני השם), אבל לא אכפת לי!
איפה הייתי? אה כן.
פרידה זה דבר נאכס.
אתם מבינים, פעם, כשעוד לא היה פייסבוק או שמייסבוק, מה היה קורה? הייתם נפרדים וזהו.
אם לא הייתם גרים באותו אזור, הקשר המקסימלי שהיה נותר הוא סמסים או שיחות בימי הולדת.
אני לא ממש זוכרת איך זה היה ב- 2005 עם המיתולוגי, אבל אני די בטוחה שלא היו מהמורות רבות בדרך.
אבל עכשיו, עכשיו אנחנו בימים אחרים.
ימים שכל שינוי סטטוס בפייסבוק גורר אחריו התלהמות רבתי.
הרי מי נמצא שם בפייסבוק, בין 630 החברים שלי?
אנשים שאהבתי, אנשים ששנאתי, אנשים שזיינתי, אנשים שזיינו אותי, חברים, מכרים, ידידים, משפחה, ועוד ועוד.
אבל זה חלק מהעניין הרי. חלקנו ממשיכים את חיי היומיום שלהם בלי התעסקות בדבר הזה.
אבל אני - אני זונת צומי. תמיד הייתי ותמיד אהיה.
אני צמאה לתשומת לב, צמאה ליחס, צמאה לזה. ונהנית מזה.
כשהורדתי את הסטטוס מע' יחסים לפני חצי שנה, דאגתי שזה לא יקפיץ התראה לאף אחד. ככה זה היה לי נוח.
הגרורות עדיין ממשיכות.
ממשיכים הלאה, אבל לא חסר רגעים בהם אני מרגישה שתפסו לי את הלב ומחצו אותו לשניים.
זה יכול להיות שיר ברדיו, או כל דבר אחר.
פאקינג נסיעה של שעה וגלגל"צ מתעקש להזכיר לי, שוב ושוב, את טעויות העבר, אחת אחרי השנייה.
אז איך אפשר לשכוח?
5 שנים. קשה לשכוח. קשה להשכיח.
אז החלטתי לרגל חצי שנה בדיוק (אבל מי סופר...) לתת לעצמי מתנה - חוסר אפשרות לאובבסיביות קומפולסיביות כמו שאני אוהבת.
עשיתי unfriend.
כמו שרציתי לעשות חודש אחרי. אבל הבנזונה נעלב.
אז על הזין שלי. אנחנו לא חברים יותר. וכמו שאתה אמרת - "זה יהיה כאילו לעולם לא הכרנו."
בזבזת לי 5 שנים מהחיים. אני מעדיפה לשכוח אותך.
מעדיפה שזה ייגמר וזהו.
יש שם מחשבה כלשהי שכל דבר שאני מפרסמת הוא רואה.
חלק מהדברים נעשים על קו המחשבה הזאת. סטטוסים מסוימים, צ'קאינים מסוימים. תמונות מסוימות.
כל כך הרבה דברים ברצון של : "המשכתי הלאה, בן של זונה מניאק. ואיפה אתה?"
אבל הבעיה בפרידה מאנשים אגואיסטים שאוהבים את עצמם ואדישים לסביבה, זה שלא אכפת להם מאף אחד אחר.
הפרופיל שלו מחוק.
מיום הפרידה הפסיק לעדכן.
אז גם אם יצר הסקרנות הבוער שלי רצה לראות מה קורה - הוא לא יכול.
והמחשבה הקטנה שהוא עושה את זה בכוונה כדי להסתיר...
ואני הרי בחורה ומנתחת כל דבר.
אז תודה, שלום, לא רוצה יותר להיכנס לפרופיל שלך, לא רוצה יותר שתראה את העדכונים שלי, לא רוצה שנדבר יותר.
אתה יכול להתקשר ביום הולדת שלי בעוד חודשיים+-, ואתה יכול גם לא.
אני מאחלת לעצמי דבר אחד - להמשיך הלאה באמת, ולמצוא מישהו טוב באמת, שיצליח להשכיח ממני את חמשת השנים הנלוזות האלה.
עדיין לא מצאתי, כך שאני עדיין מתבוססת בבוץ של עצמי. באיכסה שנשארה.
וזה עוזר לי ללכלך. כי זה משחרר אותי מהרוע החוצה.
ככה אני - אוהבת לדבר. מה זה שווה אם צריך לשמור את הכל בפנים?
מזל טוב לרגל החצי שנה לפרידה שלנו, מניאק.
