מה הייתי עושה בו
זה הולך להיות רדוד.
הייתי הולכת לאורווה שלנו בקיבוץ, לוקחת את הסוסה שלי, זו שהייתי רוכבת עליה בתחרויות, ויוצאת איתה לטיול ארוך-ארוך בשדות שמסביב לקיבוץ.
אחרי זה, הייתי הולכת לבחור שמוצא חן בעייני (ויש כמה כאלה), מנשקת אותו, גוררת אותו למיטה, ו..טוב נו, ההמשך ידוע.
בהמשך, הייתי כותבת מכתבים לאנשים שהכי חשובים לי: אמא, אבא, אחותי, סבא וסבתא, והחברים/חברות הקרובים שלי, וכמובן אומרת לאמא שלי שכל הכסף שיש לי בבנק שייך אך ורק לה, כי היא הייתה פה בשבילי כל השנים ותמכה בי ,וכי הלוואי שגם בלי למות הייתי יכולה להוציא אותה מהמינוס בבנק.
בסוף, הייתי הולכת למסעדה שעבדתי בה לפני הגיוס, קודם כל, כי העבודה של זו אחת התקופות היותר טובות שהיו לי בחיים, והאנשים שם זה אנשים שעד היום אני מאד אוהבת ומעריכה (כנ"ל הם לגביי) והייתי אוכלת שם ארוחת ערב, מאמינה שעם המשפחה שלי.
ובמאמר מוסגר, אולי הייתי מעיפה את הציפור הזאת מהכתף שלי, ואומרת לה שאני לא צריכה שיזכירו לי שכל יום יכול להיות היום האחרון שלי.
