מתעצבנת כשהילדה שלו לא מקשיבה לי

[Natural5]

רעיון מעולה לקחת חמצן לפני שמתעצבנת

או לתכנן משהו כייפי לעצמי. משהו בסגנון הרפואה הסינית... ללכת לרופא כשבריאים (; תודה

 

[Natural5]

מתעצבנת כשהילדה שלו לא מקשיבה לי

יש לנו משמורת משותפת והבנות של בעלי נמצאות אצלנו פעמיים בשבוע. אני מוצאת את עצמי כועסת המון המון. לפעמים מפנימה ולעתים מחצינה. כשהכרנו כעסתי ואפילו קינאתי על הזמן שאני חולקת איתן. היום אני כועסת כשהוא משקיע לטעמי יותר מדי זמן בעזרה בשיעורים לגדולה, למשל. אם היא צריכה להגיש עבודה אז שתגיש אותה היא, לא הוא צריך לרוץ בשבילה ולהשקיע אינסוף. סתם לפעמים מטריף אותי שהן מסתובבות אחרי 21:00 בין הרגליים ולא הולכות לישון. הגדולה בת 12 ופשוט בסוף יום שהן היו פה בא לי ספייס עם יקירי או לבד והתחושה הזו של ׳אין מוצא׳ מוציאה אותי מדעתי ומביאה אותי לקצוות. מרגישה פראיירית כששוטפת המון כלים.. ונמאס כל הזמן לבקש שישטפו את שלהן. בעיקר שפכתי את הלב אבל בכל זאת זקוקה לעצה ואשמח לקבל קצת כח. תודה מקאש

 

[סולמותוחבלים]

אני מניח שאת לא אמא בעצמך?

 

[mother cat]

למה? אפשר להרגיש ככה גם כאמא

ואז לפעמים יש תסכול נוסף - כשמרגישים שהאב משקיע את כל זמנו בילדיו מפרק א', ולא רק שאין זמן זוגיות, גם אין לו זמן לילדים הקטנים... כאמור (בתשובתי לנטורל) - זה קרה ועוד קורה, וודאי עוד יקרה לי. הגעתי למצב שממש בכיתי, עם דמעות (או קיי, גם הורמונליות של אחרי לידה...)כשהבן שלי במוצאי שבת בכה שאבא לא לקח אותו לספורטק אחרי שבעלי בילה סופ"ש שלם מלמד את שני ילדיו הגדולים מתמטיקה....

אפשר בהחלט להבין ברמה הקוגניטיבית את צרכי הילדים הגדולים, להסכים שהם חשובים ושצריך לספק אותם, אפשר לעודד את זה ולראות את החיובי בזה, ועדיין להרגיש מתוסכלת מזה שהקטנים מקבלים פחות תשומי, ושזמן זוגיות זה זכרון רחוק....

השאלה האמיתי זה איך מתמודדים עם הרגשות ודואגים שכולם יקבלו את מה שהם צריכים.

 

[איל85]

לראות תמונה כללית יותר

שלום
חבל לי על הכאב והתסכולים שאת עוברת, ולא נדון מה היה נכון לעשות לפני שעברתם לגור יחד.

מהכתוב מבין שכנראה אין לך ילדים כרגע ולכן קשה לך כרגע לראות את היחסים הטובים של אב ובנותיו.

חשוב שתביני אותו, ותיכף אסביר איך נכון שיבין אותך. מעבר להיותו אב מסור שרוצה בטובת בנותיו,

הוא סוחב עם עצמו, גם אם לא יודה בכך, ייסורי מצפון על כך שהוא לא רואה אותן יום יום, וזמן האיכות

שלהם יחד פעמיים בשבוע, זה סוג של נתינה אין סופית כדי "לכפר" על התחושות הללו.

מה שנכון לכם לעשות לדעתי, לשבת בשקט על כוס קפה, או טיול קצר ובו מציע לך להעלות את האמת שלך,

ולומר הכל, אבל לא מכיוון הביקורת, מאותו מקום כמו אצל בן זוגך, מהכאב, מהתסכול, מהתחושה אולי של

החמצה. חשוב שיבין מה עובר עלייך בפנים, לא אגו. מכאן אתם צריכים לחשוב יחד מה ואיך לעשות. לדוגמה,

יש לבנות או לאחת מהן פרוייקט, מה את יכולה להוסיף שם?, להיות מעורבת, שאת אבל גם הן תרגישו

במשהו יחד, שותפות. זה מרקם עדין שצריך ללמוד אותו, להשקיע בו. להתכונן יחד לבואן, לקבוע יחד כללי

התנהגות בבית. לוקח זמן. את אישה, יכולה לתת להן דברים שאביהן עם כל המאמץ, לא יבין או לא יצליח.

בהצלחה - איל

 

[Natural5]

מאז שאני אם בעצמי אני כועסת יותר

הזמן והאנרגיה מוגבלים כעת יותר ורמת הסבלנות והאמפטיה שלי ירדו..

 

[Natural5]

יש לנו ילדה משותפת

 

[איל85]

במייל

היי
עניתי לך במייל, וחוזר ומציע לא להרים ידיים. לדבר. בהצלחה

 

[mother cat]

מאד מבינה אותך!

גם אני מרגישה ככה לעיתים קרובות, ואצלי הילדים של בעלי כל הזמן איתנו (אמם נפטרה). יש שבועות בהם אני מרגשיה שלא ביליתי 10 דקות לבד עם בעלי בלי ילד כלשהו בין הרגליים... אגב יש לנו גם שניים משותפים - בן 3.4 ובת חדשיים וחצי, ולעתים אני מרגישה שהוא כל-כך עסוק בבן ה-15 שלו ובת ה-12 שלו שאני מאד לבד עם הקטנים....

אז מה עושים? לדעתי מחפשים איפה אפשר להקל ואיפה לא, ומחליטים לבחור את המלחמות שלך. לדוגמא - ענייני בית הספר בעיני הם בחשיבות מאד גבוהה, אז אני מנסה לא לכעוס אם בעלי עסוק אתם בעבדות לבית הספר. מה לעשות שמערכת החינוך בימינו מצפה למעורבות הורית כזו ואם אבא מעורב ככה - יש בזה משהו חיובי וזה אומר שהוא יהיה ככה גם עם ילדינו המשותפים (ואני אומרת את זה אחרי סופ"ש מתסכל במיוחד שהיה לנו בו אבא היה עסוק כל סוף השבוע עם מתמטיקה של הגדולים, אני בישלתי, שטפתי כלים, עשיתי כביסה, וטיפלתי בתינוקת - מה שהשאיר את בן ה-3 מול הטלוויזיה, שבעיני זה נורא....).

ומה אני כבר לא מוכנה לקבל? שכל עבודות הבית עלינו (בעלי עושה הרבה - אבל זה גוזל גם לו זמן). התחלתי לפני כמה חודשים בזה שהודעתי שהילדים גדולים מספיק בשביל לקפל לעצמם את הכביסה הנקיה שלהם - זה מוריד ממני עול בסופי שבוע ועוזר לי, ובעיני מלמד גם אחריות אישית. עכשיו ממש לא מזמן החלנו לבקש שהם ישטפו כלים אחרי ארוחות - זה מוריד מטלה מאיתנו, ומפנה יותר זמן... זה לא הולך כל-כך חלק, אבל לאט לאט הם מתרגלים. בגילאים האלה אפשר בהחלט לצפות לעזרה מהם, וזה מפנה לכם קצת יותר זמן.

ומה עוד? כמו שהציעו לך - לנסות להיות מעורבת בעצמך עם הבנות יותר. אם את תעזרי לאחת בשעורי בית ואבא יעזור לשניה זה יגמר הרבה יותר מהר מאשר אם הוא יעזור לשתיהן אחת אחרי השניה... ובכלל, תרגישי פחות מתוסכלת אם תהיי מעורבת איתן יותר (אני אומרת את זה ממורמי ארגון בת המצווש של הילדה - אוף כמה שאני לא סובלת את זה, אבל קל לי יותר להיותר מעורבת, שלט לאמר מובילה, מאשר להשאיר הכל לבעלי לעשות ולא לראות אותו חדשיים עד אחרי הארוע...).

אגב מה קורה בימים שהילדות אצל אמן? יש אפשרות לבייביסיטר לקטנה שלכם ולבלות קצת זמן זוגי? או בבית קצת זמן זוגי אחרי שהקטנה ישנה? אצלי כאמור זה לא אופציה, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היינו לבד לפני 10 בלילה. בעצם אני כן זוכרת - בבית החולים אחרי לידה הגורה.... לא, היא היתה איתנו - גם אז לא היינו לבד...

ומילת עדוד אחרונה - ככל שהם גדלים יותר הם רוצים את ההורים פחות. עוד מעט יהיו לך שני טינאג'ריות בבית שלא רוצות את אבא בין הרגליים שלהן, ואז אולי גם יהיה קל יותר...

 

[Natural5]

תודה על העידוד יקירה

שפכתי את ליבי ברגע קשה. אני מורגלת שלא לחלוק את התסכולים בעניינים הנ״ל. מורכב. עברנו לאזור אחר בארץ בשל המשמורת המשותפת ואין לי כאן עדיין חברות של ממש. בכל אופן אני לרוב חיובית ומעשית ואני דורשת מהן לשטוף כלים שלהן, לסדר חדר וכו׳ אבל יש בי כעסים עצומים ולא תמיד בא לי ( אמת ) לקחת חלק בללמד וכו׳. הן עוזרות המון עם אחותן. פשוט לעתים מוטרדת מזה ש׳התחתנתי׳ גם איתן כשהתחתנתי עם בעלי, ענייני גיל הנעורים ודברים שלא יודעת איך להתעסק איתם. בעלי ואני מדברים גלוי על הכל ובכל זאת לא פשוט.
כאמור, אני הרחק ממקום הולדתי והורי לא בסביבה על מנת לעזור. רק לאחרונה התחלנו קצת לצאת לבד ללא הקטנה. זה נפלא מדי פעם.
בהחלט מתנחמת בכך שהן גדלות ועסוקות יותר ויותר בעניניהן החברתיים. השאלה המפחידה היא מה חקרה כשיגיעו לגיל שיוכלו לבחור איפה להתגורר. את אישה גדולה, אם את מסוגלת להתגורר 24/7 עם ילדיו של בעלך. לפעמים וללא סיבה ממשית ( ומזעזע ככל זה יקרא) לא בא לי לראות אותן/ להגיב להערות ילדותיות שלהן/ להיות דמות חינוכית ואני מרגישה ממולכדת, הרחק מחברות/ אופציה לניקוי ראש.

 

[mother cat]

לשפוך את הלב זה חשוב - בשביל זה אנחנו פה!

תשמעי, כמו שאמרו לך - לפעמים לא בא לנו לראות גם את הילדים הביולוגיים שלנו... הבן שלי הוא הדבר המשגע ביותר שקיים - יפיפה, חכם, פלפלי... אבל הוא גם שובב ברמות שלא יאמנו, ממש שפן של אנרג'ייזר, ואני מודה שהוא מתיש אותי והרבה קורה לי שאני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת להיות איתו כמה שעות ברצף... ואז הוא בא ומחבק אותי ואני נמסה - ילדים זה מכלול של רגשות, וצריך ללמוד לקבל ולהתמודד עם כל הרבדים.

אני חושבת שההצעה שקיבלת - לתכנן "פסקי זמן" לעצמך זו עיצה נהדרת, וכן - לתכנן מראש, לא רק ברגע של משבר.

ואת צריכה חברה - את צריכה למצא חברות באזור החדש. גם אני עברתי לעיר של בעלי כשעברנו לגור יחד כי לא רצינו להעביר את הילדים מבתי הספר שלהם. אני אמנם עברתי רק מרחק חצי שעה נסיעה, אבל אני לא מתה על העיר שאני גרה בה עכשיו, אבל התאמצתי ומצאתי חברות - קודם כל פגשתי אמהות בחופשת לידה הראשונה שלי, אחר-כך אמהות מהגן, ואחר-כך גם כמה נשים הכרתי דרך פורומים באינטרנט, ולאט לאט נהיינו חברות וירטואליות ולבסטף גם חברות "אמיתיות". אני לא יודעת איך ליעץ לך לעשות את זה - אבל את צריכה למצא חברה ולהתחיל לדאוג לעצמך - זה יקל על כל היתר...

ותזכרי שאנחנו פה - בואי אלינו לשפוך את הלב, להתיעץ, ולשמוע איך אצלינו

 

[Natural5]

תודה!! בהחלט אבוא לכאן לשפוך את הלב