מתפקדת חדשה בפורום מגניב לאללה
את חמותי אני מכירה כבר 15 שנים אבל "רק" 12 שנים היא חמותי. יש לה לב טוב והיא מוכנה לעזור אבל, אפעס, השכל לא איי איי איי. כשחילקו שם למעלה את החוכמה היא לא עמדה בתור הזה, וגם לא בתור של הטאקט. כל זמן שהיינו "נטולי ילדים" היה פחות או יותר בסדר - לא מרנין אבל נסבל. כשנולד בכורי, הרגשתי שנוצר לי גידול ענק ליד הווריד מתחת לסנטר - בראי כשהסתכלתי ראיתי אותה - את חמותי. בני היה ילד בכיין ורעבתן והפך את היום ללילה ואת הלילה ליום, וכך (אוליי היה גם אלמנט קטן של דיכאון לאחר לידה) למרות הפלא הקטן והאושר העצום הייתי מאוד עייפה וגם קצת עצובה. והיא לא הפסיקה להעביר ביקורת ולספר מה היא עשתה כשלה היו ילדים קטנים, משום מה תמיד הפוך ממה שאני עשיתי. כל בוקר היתה באה לבקר, לפעמים עוד לא הספקתי לצחצח שיניים והופ סבתא בדלת. מהר מאוד הפכתי לשבר כלי ולבכיינית איומה. בגלל לידה קשה מאוד ומחסור בחמצן הרופאים המליצו לי להשאר איתו כחצי שנה בבית כדי לעקוב יותר מקרוב על התפתחותו ולגרות אותו הכי הרבה שאפשר. לא חזרתי לעבודה, והפכתי לגננת מסורה ביותר לבני, משוש חיי. הוא בריא לחלוטין (פרט כמובן לעקשנות חולנית, רביצה מיותרת מול הטלויזיה, בהיה במחשב, וכשרון נדיר במינו לעצלנות). לאחר חצי שנה כזו, היא זימנה את בעלי לשיחה והצהירה שלדעתה אני אמא רעה ועצבנית. נשרפו לי הפיוזים! אם עד אז ניסיתי בכל מעודי, ללכת בין הטיפות. זה העיר אותי לחלוטין, החלטתי שלמען שלמות נישואיי ושלמות נפשי מקימים גדר הפרדה מאוד ברורה. התעוררתי בבוקר, התלבשתי, התאפרתי לקחתי איתי צידה לדרך ואת בני בעגלת תינוק ולא היינו בבית בשעה שסבתא מגיעה - לאחר שפעמיים היא לא הבינה איך זה קורה- הסברתי לה בצורה ברורה שכדאי לה להתקשר לפני שהיא באה כי אנו לא תמיד בבית. היא לא הבינה (זוכרים את התור שם למעלה שאותו פספסה?) וכך קרו עוד כל מיני אי נעימויות. ובמקביל הפסקתי לחלוטין להתקשר אליה ולשתף אותה בחייו של בני ובחיינו בכלל - ועדיין לא הבינה. וכך חלפו השנים עד להולדתה של בתי האמצעית המופלאה, אז החלטתי ששוב אני לא מעבירה את עצמי דרך הסיוט ההוא - שלחתי את בעלי לשיחת הבהרה (ביקשתי ממנו שיגיד לה שאשתו סובלת מחוסר איזון הורמונלי לגלל הלידה ושאין לדעת כיצד תתנהג - ושתשמור מרחק ממנה ומהילדים עד שהיא תרגיש יותר טוב) מאז נולדה לנו עוד בת מקסימה, ואני עדיין סובלת מחוסר איזון הורמונלי כל פעם שאני צריכה לפגוש אותה או אפילו לדבר בטלפון איתה. היום היחסים קורקטיים - כמובן שהיו עוד משברים בדרך והתפרצויות הרי געש - אבל בגדול לימדתי אותה שדעתה שווה בעיניי כקליפת השום, ושלכל אחת מאיתנו יש בית משלה וטריטוריה משלה, ואצלי הטריטוריה מסומנת בקפדנות. משתמע ונפגש מחר, אני נרדמת על המקלדת. לילה טוב.
את חמותי אני מכירה כבר 15 שנים אבל "רק" 12 שנים היא חמותי. יש לה לב טוב והיא מוכנה לעזור אבל, אפעס, השכל לא איי איי איי. כשחילקו שם למעלה את החוכמה היא לא עמדה בתור הזה, וגם לא בתור של הטאקט. כל זמן שהיינו "נטולי ילדים" היה פחות או יותר בסדר - לא מרנין אבל נסבל. כשנולד בכורי, הרגשתי שנוצר לי גידול ענק ליד הווריד מתחת לסנטר - בראי כשהסתכלתי ראיתי אותה - את חמותי. בני היה ילד בכיין ורעבתן והפך את היום ללילה ואת הלילה ליום, וכך (אוליי היה גם אלמנט קטן של דיכאון לאחר לידה) למרות הפלא הקטן והאושר העצום הייתי מאוד עייפה וגם קצת עצובה. והיא לא הפסיקה להעביר ביקורת ולספר מה היא עשתה כשלה היו ילדים קטנים, משום מה תמיד הפוך ממה שאני עשיתי. כל בוקר היתה באה לבקר, לפעמים עוד לא הספקתי לצחצח שיניים והופ סבתא בדלת. מהר מאוד הפכתי לשבר כלי ולבכיינית איומה. בגלל לידה קשה מאוד ומחסור בחמצן הרופאים המליצו לי להשאר איתו כחצי שנה בבית כדי לעקוב יותר מקרוב על התפתחותו ולגרות אותו הכי הרבה שאפשר. לא חזרתי לעבודה, והפכתי לגננת מסורה ביותר לבני, משוש חיי. הוא בריא לחלוטין (פרט כמובן לעקשנות חולנית, רביצה מיותרת מול הטלויזיה, בהיה במחשב, וכשרון נדיר במינו לעצלנות). לאחר חצי שנה כזו, היא זימנה את בעלי לשיחה והצהירה שלדעתה אני אמא רעה ועצבנית. נשרפו לי הפיוזים! אם עד אז ניסיתי בכל מעודי, ללכת בין הטיפות. זה העיר אותי לחלוטין, החלטתי שלמען שלמות נישואיי ושלמות נפשי מקימים גדר הפרדה מאוד ברורה. התעוררתי בבוקר, התלבשתי, התאפרתי לקחתי איתי צידה לדרך ואת בני בעגלת תינוק ולא היינו בבית בשעה שסבתא מגיעה - לאחר שפעמיים היא לא הבינה איך זה קורה- הסברתי לה בצורה ברורה שכדאי לה להתקשר לפני שהיא באה כי אנו לא תמיד בבית. היא לא הבינה (זוכרים את התור שם למעלה שאותו פספסה?) וכך קרו עוד כל מיני אי נעימויות. ובמקביל הפסקתי לחלוטין להתקשר אליה ולשתף אותה בחייו של בני ובחיינו בכלל - ועדיין לא הבינה. וכך חלפו השנים עד להולדתה של בתי האמצעית המופלאה, אז החלטתי ששוב אני לא מעבירה את עצמי דרך הסיוט ההוא - שלחתי את בעלי לשיחת הבהרה (ביקשתי ממנו שיגיד לה שאשתו סובלת מחוסר איזון הורמונלי לגלל הלידה ושאין לדעת כיצד תתנהג - ושתשמור מרחק ממנה ומהילדים עד שהיא תרגיש יותר טוב) מאז נולדה לנו עוד בת מקסימה, ואני עדיין סובלת מחוסר איזון הורמונלי כל פעם שאני צריכה לפגוש אותה או אפילו לדבר בטלפון איתה. היום היחסים קורקטיים - כמובן שהיו עוד משברים בדרך והתפרצויות הרי געש - אבל בגדול לימדתי אותה שדעתה שווה בעיניי כקליפת השום, ושלכל אחת מאיתנו יש בית משלה וטריטוריה משלה, ואצלי הטריטוריה מסומנת בקפדנות. משתמע ונפגש מחר, אני נרדמת על המקלדת. לילה טוב.
