Iעוברת ושבהI
New member
מתקרבת
שנה חדשה. כן, אזרחית, לא "שלנו"... אבל בחיפושים האינסופיים שלי אחרי סמלים, משמעויות, סימנים, אותות ומה לא, אני לוקחת. הכל. גם את החג הזה של סאן סילבסטרו. הכל לוקחת. בחנוכה השנה לא שמחתי למראה הלהבות שבדרך כלל עושות לי שמח. עם נרות, בכלל, יש לי איזה קשר מיוחד. האור שלהם רך ומטשטש. וכשהלהבה רועדת נוצר כזה ריקוד של צללים שאני מחברת לו מנגינה. נרות, אצלי דולקים באופן קבע ולא רק בחנוכה. האנרגיות שלהם טובות לי. והשנה זה לא קרה. השנה לא קרו הרבה דברים. ולי, החשק שלי הוא להזמין הזמנות לדברים שכן יקרו. מספיק לשקוע, מספיק לי להתרפק על מה שהיה יכול היה להיות ומה לא. כי ב-2003 לא שמעתי מנגינה מהריקוד של הלהבות של הנרות כי שכחתי. פשוט שכחתי לחפש אותה את המנגינה הזו. עטופה בכאב ובצער ובאומללות ובפחדים, כולם, כל השדים האלו, אפשרתי להם לבוא ולעטוף כל פינה ,גם מוארת, בי ולהחשיך אותן. אחת לאחת נסגרו פינות מוארות בתוכי, כמו תריסים שמוגפים עוד בטרם שקעה השמש. אז די! השנה שמתחילה לה מחר, אני מחליטה להתחיל אותה היום. בזה הרגע למען האמת. "סורה חושך" מתחיל מעכשיו. בלי רקיעות רגליים, גם בלי תופים וחצורות. בשקט. אבל בנחרצות. מישהי אמרה לי לפני כמה זמן שהיא מתגעגעת לחיוך שלי. וההזמנה שלי לשנה החדשה היא לחפש אותו, את החיוך הזה שמתחיל מהבטן ולמצוא אותו. מפחיד אותי לגלות עד כמה עמוק הייתי בתוך השמיכות. אני רוצה לנער אותן, לאוורר ולפסוע נמרצות. לא, אין לי תוכנית או תמונה רחבה. נתחיל מהפרטים הקטנים. משם אמשיך הלאה. אז ככה בשקט בשקט, מאחלת. קצת שקט,קצת שלווה, חיוכים קטנים שיתרחבו עם הזמן, שמחות קטנות. מזמינה לי ולכולכם כאן שנה מחוזקת, שנה של אביב מבפנים. אביב בלב. שנה של גילויים קטנים וגדולים. ובעיקר של תקווה.
שנה חדשה. כן, אזרחית, לא "שלנו"... אבל בחיפושים האינסופיים שלי אחרי סמלים, משמעויות, סימנים, אותות ומה לא, אני לוקחת. הכל. גם את החג הזה של סאן סילבסטרו. הכל לוקחת. בחנוכה השנה לא שמחתי למראה הלהבות שבדרך כלל עושות לי שמח. עם נרות, בכלל, יש לי איזה קשר מיוחד. האור שלהם רך ומטשטש. וכשהלהבה רועדת נוצר כזה ריקוד של צללים שאני מחברת לו מנגינה. נרות, אצלי דולקים באופן קבע ולא רק בחנוכה. האנרגיות שלהם טובות לי. והשנה זה לא קרה. השנה לא קרו הרבה דברים. ולי, החשק שלי הוא להזמין הזמנות לדברים שכן יקרו. מספיק לשקוע, מספיק לי להתרפק על מה שהיה יכול היה להיות ומה לא. כי ב-2003 לא שמעתי מנגינה מהריקוד של הלהבות של הנרות כי שכחתי. פשוט שכחתי לחפש אותה את המנגינה הזו. עטופה בכאב ובצער ובאומללות ובפחדים, כולם, כל השדים האלו, אפשרתי להם לבוא ולעטוף כל פינה ,גם מוארת, בי ולהחשיך אותן. אחת לאחת נסגרו פינות מוארות בתוכי, כמו תריסים שמוגפים עוד בטרם שקעה השמש. אז די! השנה שמתחילה לה מחר, אני מחליטה להתחיל אותה היום. בזה הרגע למען האמת. "סורה חושך" מתחיל מעכשיו. בלי רקיעות רגליים, גם בלי תופים וחצורות. בשקט. אבל בנחרצות. מישהי אמרה לי לפני כמה זמן שהיא מתגעגעת לחיוך שלי. וההזמנה שלי לשנה החדשה היא לחפש אותו, את החיוך הזה שמתחיל מהבטן ולמצוא אותו. מפחיד אותי לגלות עד כמה עמוק הייתי בתוך השמיכות. אני רוצה לנער אותן, לאוורר ולפסוע נמרצות. לא, אין לי תוכנית או תמונה רחבה. נתחיל מהפרטים הקטנים. משם אמשיך הלאה. אז ככה בשקט בשקט, מאחלת. קצת שקט,קצת שלווה, חיוכים קטנים שיתרחבו עם הזמן, שמחות קטנות. מזמינה לי ולכולכם כאן שנה מחוזקת, שנה של אביב מבפנים. אביב בלב. שנה של גילויים קטנים וגדולים. ובעיקר של תקווה.
