מתרגשת ומפחדת יחד
הדרך שלנו ארוכה ומפותלת, אני אנסה לתמצת (סליחה אם יצא חפירה).
לפני 3 שנים התחלנו את דרכנו ב-IVF עם PGD (אבחון גנטי של העובר לפני החזרה כדי לסנן מחלות גנטיות ידועות). היו המון עיכובים (בירוקרטיים, רגשיים, וטיפולים שהופסקו בגלל גירוי יתר). בפועל אחרי שנה וחצי נקלטתי בהחזרה השלישית. משהו בתוכי הרגיש שאני לא אמורה להיות בהריון, הלכתי לבדוק דופק כל שבוע בשליש הראשון וכל פעם הייתי ממש מופתעת שיש דופק. בעלי טען שאני קוראת יותר מדי בפורמים ואובר-מודעת להפלות. שקיפות מושלמת, סקירה מושלמת, ואני מתחילה להאמין שזה יקרה. הבום הגיע אחרי מי שפיר שגילה תסמונת שאינה תורשתית ונאלצנו להפסיק את ההיריון בשבוע 22. אני זוכרת את עצמי מההמתנה לועדה להפסקת הריון מתקשרת למרפאה לשאול אילו טפסים נדרשים כדי לחזור לטיפולים, זה כל מה שעניין אותי. בפועל לקח עוד שנה וחצי של ניסיונות. בהתחלה לא הגבתי לתרופות, אחר כך היו הרבה סבבים שכל העוברים היו חולים, ושסופסוף היו עוברים בריאים לא נקלטתי. אני ובעלי סיכמנו שעוד סבב אחד ודי, עוברים לתרומת זרע. בסבב הזה היה עובר ממש יפה שלצערי לא נקלט. בעלי התחנן לסבב אחרון באמת כי היינו כל כך קרובים. כבר בחרנו תורם כדי שנוכל ישר להתקדם אם לא יצליח. הפעם בנס נקלטתי. בטא ראשונה 260 ואחרי יומיים 540, ממש לפי הספר. יש לי עוד שבועיים עד בדיקת דופק.
בזמן ההמתנה לבטא, בימים שהבדיקות הביתיות עוד היו שליליות, משום מה הרגשתי רוגע ושלווה ולא הצלחתי להבין למה. אחרי שראיתי שני פסים הרגשתי שהפעם זה פשוט נכון והכל יהיה בסדר. עכשיו רק מתחילות החרדות.....
אני יודעת שכל הריון יקר אבל ההרגשה כאן שכל כך הרבה מונח על הכף.
(תודה לכל מי שקראה עד כאן)
הדרך שלנו ארוכה ומפותלת, אני אנסה לתמצת (סליחה אם יצא חפירה).
לפני 3 שנים התחלנו את דרכנו ב-IVF עם PGD (אבחון גנטי של העובר לפני החזרה כדי לסנן מחלות גנטיות ידועות). היו המון עיכובים (בירוקרטיים, רגשיים, וטיפולים שהופסקו בגלל גירוי יתר). בפועל אחרי שנה וחצי נקלטתי בהחזרה השלישית. משהו בתוכי הרגיש שאני לא אמורה להיות בהריון, הלכתי לבדוק דופק כל שבוע בשליש הראשון וכל פעם הייתי ממש מופתעת שיש דופק. בעלי טען שאני קוראת יותר מדי בפורמים ואובר-מודעת להפלות. שקיפות מושלמת, סקירה מושלמת, ואני מתחילה להאמין שזה יקרה. הבום הגיע אחרי מי שפיר שגילה תסמונת שאינה תורשתית ונאלצנו להפסיק את ההיריון בשבוע 22. אני זוכרת את עצמי מההמתנה לועדה להפסקת הריון מתקשרת למרפאה לשאול אילו טפסים נדרשים כדי לחזור לטיפולים, זה כל מה שעניין אותי. בפועל לקח עוד שנה וחצי של ניסיונות. בהתחלה לא הגבתי לתרופות, אחר כך היו הרבה סבבים שכל העוברים היו חולים, ושסופסוף היו עוברים בריאים לא נקלטתי. אני ובעלי סיכמנו שעוד סבב אחד ודי, עוברים לתרומת זרע. בסבב הזה היה עובר ממש יפה שלצערי לא נקלט. בעלי התחנן לסבב אחרון באמת כי היינו כל כך קרובים. כבר בחרנו תורם כדי שנוכל ישר להתקדם אם לא יצליח. הפעם בנס נקלטתי. בטא ראשונה 260 ואחרי יומיים 540, ממש לפי הספר. יש לי עוד שבועיים עד בדיקת דופק.
בזמן ההמתנה לבטא, בימים שהבדיקות הביתיות עוד היו שליליות, משום מה הרגשתי רוגע ושלווה ולא הצלחתי להבין למה. אחרי שראיתי שני פסים הרגשתי שהפעם זה פשוט נכון והכל יהיה בסדר. עכשיו רק מתחילות החרדות.....
אני יודעת שכל הריון יקר אבל ההרגשה כאן שכל כך הרבה מונח על הכף.
(תודה לכל מי שקראה עד כאן)
