מ-ז-ע-ז-ע

[ש י ר י ת ה]

מ-ז-ע-ז-ע../images/Emo70.gif

מרוב זעזוע לא הצלחתי לקרוא עד הסוף. נורא, פשוט נורא. כתבה

 

[נונינה1]

אני דוקא חושבת שיש הרבה

הגיון ומקצועיות בדרך שלה ושלהרבה מקרים הגישה שלך היא הנכונה והאפקטיבית היחידה. אני גם חושבת שההתנסחות שלה קיצונית מדי ושהיא יכלה להשיג את אותן תוצאות עם אותן דרישות פעילות בהתנסחות יותר חכמה שמצד אחד כן מגדירה את הכללים באופן ברור ומצד שני לא משדרת חוסר יחס. אני גם מקווה שהיא מבדילה נכון בין המקרים שדורשים טיפול כזה - כמו אנורקסיה לדוגמא ומקרים שאינם כאלו מבחינת המבנה שלהם (שימוש של הילד במחלה שלו לשליטה בסביבה).

 

[תירתיר2]

../images/Emo45.gif מסכימה איתכן נונינה ודיאנה

 

[Diana M]

שיקום הסמכות ההורית

מאוד לא מזעזע בעיני. מאוד מוכיח את עצמו. וכמובן לא לכל אחד ולא בכל מצב. ממליצה בחום לקרוא את ספרו של פרופ' חיים עומר, "שיקום הסמכות ההורית" וגם את משנתו של פרופ' עמוס רולידר העוסק בטיפול התנהגותי. הגישות הללו אכן נותנות תוצאות וילדים אכן זקוקים לסמכות הורית. דיאנה

 

[ש י ר י ת ה]

יש הבדל בין נערות אנורקסיות

לילדה קטנה ופסיכוטית. בכל מקרה, אני מזועזעת מהשיטות שלה, לא הייתי מוכנה שיטפלו בילדה שלי בצורה כזאת. פסיכיאטרית לא יכולה לקחת את תפקיד האלוהים, ואסור לה, בשום אופן אסור לה אפילו לחשוב ככה. אני פשוט לא מסכימה עם השיטות שלה ועם הגישה שלה.

 

[Diana M]

אלוהים

שיריתה יקרה, לדעתי באומרה "אלוהים" התכוונה לכך כי מישהו חייב לקחת את המושכות לידיים ולדעת מה נכון ומה לא נכון. זה בדיוק תת המודע של ההורים עליו דיברו. משמע לעיתים הורים יודעים כי להציב גבולות זה הדבר הנכון והמתבקש אך שנים של עירעור סמכות הופך הורים רבים ללא בטוחים, חוששים וחסרי בטחון מול ילדיהם. מצב כזה גורם למצוקה מאוד קשה לילדים במקרים מסויימים. זכותך כמובן לבחור כאם את הטיפול המתאים ואני עדיין חושבת כי מה שבאמת קובע הוא מבחן התוצאה , משמע האם חל שיפור במצבו של הילד או לא. יחד עם זאת חשוב מאוד לזכור כי ישנם מצבים בהם טיפולים התנהגותיים אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם, והם רבים מאוד. דיאנה

 

[החורזת**]

כמו רבים אחרים אני אמביוולנטית

כלפיה וכלפי שיטות הטיפול שלה. ברור לי שלעולם לא הייתי שולחת ילד שלי לטיפולה. מצד שני כאיש מקצוע, אני בהחלט יודעת על מקרים קשים שהיא הצליחה אתם, במיוחד עם הפרעות אכילה. דיאנה, אני בהחלט מסכימה אתך לגבי שיקום הסמכות ההורית. מצד שני מתוך הכרות מעמיקה עם גישתו של פרופ' עומר, אז השיקום אצלו נעשה תמיד בבית, כשהדגש הוא על שינוי דפוסי האינטראקציה בין הילד להוריו כשחיים עומר משמש בתור יועץ על ואת התכנית מפעילים ההורים ואנשים קרובים נוספים ואין הפרדה של הילד ממשפחתו.

 

[Diana M]

אין קשר ויש קשר בין הדברים

חיים עומר ושות' מטפלים בילדים בריאים. בעלי הפרעות התנהגות, קשיי תיפקוד בבית הספר ובבית וכד' אך עדיין "בריאים". על כן אין שום סיבה להרחיקם מהבית. לעומת זאת הכתבה הנ"ל עוסקת בפתולוגיה קשה כגון מצבים אובדניים ואנורקסיה. אלה לא מצבים בהם ניתן "להתפנק" ולסרב לשיטות טיפול. האנשים שמגיעים אליה מגיעים לרוב אחרי מסע יאוש לא קטן ועם ילדים במצבים קריטיים, ובמצבים קריטיים לעיתים יש צורך ליישם שיטות קריטיות. ובענין הניתוק מההורים, אולי לא נעים לשמוע אך בפועל קיימים מצבים בהם הקשר הבעייתי בין ההורים ועם ההורים הוא הבסיס לפתולוגיה של הילד, פעמים רבות הניתוק הזמני מההורים נותן לילד רווחה נפשית אדירה, במקביל לטיפול בילד גם ההורים עוברים טיפול ונוצרת דינמיקה חדשה המאפשרת את החלמתו ושיפור במצבו. אגב, הניתוק הזה אינו המצאה של פסיכיאטרית כזו או אחרת,זו שיטה מאוד מקובלת במחלקות פסיכיאטריות רבות ואם ניתן להמנע מאישפוז על ידי השמה במוסד טיפולי ולחסוך לילד את הסטיגמה והשהייה במוסד פסיכיאטרי, אני בעד. דיאנה

 

[זהבה נ]

דיאנה ,מצטערת שאני מתפרצת

והאמיני לי שחשבתי לא מעט לפני שאני מתפרצת כך(למרות ואף על פי ה ADHD שלי

). אני מאוד מעריכה את מחקרו של פרופסור עמוס רולידר, אני גם מכירה אותה מעט מקרוב כעבודת מחקר מאוד רצינית. לא הייתי מנסה להשוות אותה או לקשור ממנה קשר לנושא האשפוז הפסיכיאטרי ו "שיטות של חינוך מחדש" לילדים מאושפזים, כפי שקראתי בכתבה שלינק שלה הביאה כאן שיריתה. משנתו/תוצאות מחקרו של פרופסור רולידר, לא קשורה לאשפוז פסיכיאטרי כלל וכלל, ואני לא מבינה מה הקשר שלה ולילדים אשר להם קשיים נוירולוגים התנהגותיים על רקע נפשי, רגשי או אורגני. את מחקרו ערך פרופסור רולידר, עד כמה שלמדתי ממנו בבתי ספר "רגילים" ואצל תלמידים "רגילים" בכיתות "רגילות". אני אישית לא מסכימה ל"שיטות החינוכיות" הנהוגות המצותתות בכתבה, הייתי מזועזעת ממנה. אני מכירה לא מעט מסגרות של בתי ספר לילדים עם הפרעות נפשיות וגם מסגרות חינוך בבתי חולים פסיכיאטרים שאינם עובדים על פי ה"שיטות" שהוזכרו בכתבה, הם עדיין עושים "עבודת קודש" לא קטנה ועוזרים לילדים על פי שיטות אחרות ומצליחים בכך. טוב אני לא אמשיך להוציא קיטור, הבנת גם מה דעתי על הכתבה, אני לא נכנסתי לשיקום הסמכות ההורית ומשנתם של חיים עומר ורולידר, שבאופן כללי אני נוטה להסכים איתם "בגדול" שבעידן שלנו יש רפיון לתא המשפחתי ולחיים בכלל בנושא "גבולות" והרבה מהם לא רואים היום בבתי הספר, הפכנו בבתי הספר "למגישי שרות" לתלמידים ואנו לעתים קרובות מתייחסים לכך שהתלמידים הם "לקוחות" והריי הלקוח תמיד "צודק"(ע"פ פרופסור עמוס רולידר), אז אנו כל הזמן עסוקים בלרצות את התלמידים. לדוגמה: הדרך בה פונים תלמידים למורות(בשם הפרטי) וזה שאין חובה לתלבושת אחידה, זה שילדים מבלים יותר שעות מול הסמך של המחשב או הטלוויזיה ולא עם ההורים בשיחה ואני יכולה לתת לך עוד הרבה דוגמאות ששמעתי מלימודיי אצל פרופסור רולידר ושאני מסכימה להם מאוד. אין בכל אלו להצדיק "שיטות של חינוך מחדש" שמזכירים לי ימים ומשטרים אפלים.

 

[Diana M]

התפרצות מבורכת

זהבה יקרה, "התפרצותך" תמיד מבורכת ורצויה בפורום זה. אפרופו עבודתו של עמוס רולידר. בנוסף להכרותי עם כתביו הייתי גם תלמידתו באוניברסיטת חיפה. אין ספק, איש מרתק ומבריק במיוחד. לפני מספר שנים היתה כתבה נוראית בידיעות אשר אשר עסקה "בשיטות הטיפול" שלו שדומות מאוד אגב לאלו המתוארות בכתבה הנ"ל. אינך המתנגדת היחידה לשיטות טיפול התנהגותיות קשות. קיימת בהחלט מחלוקת בנושא. יחד עם זאת תרומתן ותקפותן מוכחת לא אחת. וכמובן שישנן שיטות נוספות שאולי מתאימות יותר בחלק מהמקרים. דיאנה