ירגזי כחול
New member
מ
אני לא זוכרת דברים מקרים אני זוכרת אנשים וכל עיר היא סיפור אהבה וכל חודש תלתל ... דני חולה, אבל לא היה לי כסף לאייס אז כשהיא התלבטה, אייס או קפה, שכנעתי אותה שאייס ושתיתי ממנה שלוק. דני חולה כמו כל שאר הבסיס. כולם אשכרה מקיאים על עצמם. נשמע תואם את הרגשות שלי. אפילו לזאת שתמיד מתחמקת מתורנויות סתם, באמת יש סיבה הפעם. רק אני חולה תמיד ואף פעם לא באמת. ואף אחד אף פעם לא יודע. הלוואי שאני ידעתי במה. הלוואי שאני, ידעתי. "ויהי כל שלוק - גימל!" -דני צוחקת מהשטויות שלי. דני חושבת שאני מיוחדת. הרבה אנשים חושבים שאני מיוחדת אבל מה זה עוזר לי. הרבה אנשים חושבים עליי גם הרבה דברים אחרים לאחרונה. זו הרבה עבודה להחזיק את עצמך מול כל מה שכולם אומרים, כשאתה אדם שמרגיש תמיד כאילו שיש לו חור אחד גדול במקום בטן... ומה זה עוזר לי. אם בסוף הבטן שלי עדיין כואבת ואף פעם אין לי גימלים. וגם אם היו לי, זה לא שבמיטה הזאת בחדר הזאת בבית הזה באמת אפשר לנוח... ... יש ימים שהחושך בא יותר מוקדם וזה לא בגלל שחורף. אני לא מנסה להתאים מחשבות למילים לאחרונה, הכוחות שלי הולכים לדברים אחרים מאשר לנסות להבין עד כמה רע לי, ואם אנסה להבין כל המגננות יקרסו, מגדלי הגפרורים יתפרקו ואמא תצעק עוד קצת. מחזיקים מעמד על בסיס של עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד שיחת טלפון מאדם אהוב שגם הוא הפך להיות רק עוד משהו להאחז בו כי כבר אין לי עוד במה. כשלא טוב לך אז לא טוב לך וגם מה שטוב לא טוב באמת. והלוואי שתעבור התחושה הזאת כרגע שלא בא לי כלום. פשוט כלום. אפילו לא להיות בבית. ומצד שני זה רק הגיוני, למה שיבוא לי להיות פה? (יש דברים שלא אומרים יש דברים שלא אומרים) וזה לא שאני לא זוכרת מתי הייתי שמחה בפעם האחרונה. אני כן. זה פשוט שזו לא התדירות הנכונה להיות שמחה בה. פעם בחודש. ואני מושכת, אני מושכת. אבל אני לא אוהבת לחיות את החיים בחיכיון בלי לדעת אפילו למה.
אני לא זוכרת דברים מקרים אני זוכרת אנשים וכל עיר היא סיפור אהבה וכל חודש תלתל ... דני חולה, אבל לא היה לי כסף לאייס אז כשהיא התלבטה, אייס או קפה, שכנעתי אותה שאייס ושתיתי ממנה שלוק. דני חולה כמו כל שאר הבסיס. כולם אשכרה מקיאים על עצמם. נשמע תואם את הרגשות שלי. אפילו לזאת שתמיד מתחמקת מתורנויות סתם, באמת יש סיבה הפעם. רק אני חולה תמיד ואף פעם לא באמת. ואף אחד אף פעם לא יודע. הלוואי שאני ידעתי במה. הלוואי שאני, ידעתי. "ויהי כל שלוק - גימל!" -דני צוחקת מהשטויות שלי. דני חושבת שאני מיוחדת. הרבה אנשים חושבים שאני מיוחדת אבל מה זה עוזר לי. הרבה אנשים חושבים עליי גם הרבה דברים אחרים לאחרונה. זו הרבה עבודה להחזיק את עצמך מול כל מה שכולם אומרים, כשאתה אדם שמרגיש תמיד כאילו שיש לו חור אחד גדול במקום בטן... ומה זה עוזר לי. אם בסוף הבטן שלי עדיין כואבת ואף פעם אין לי גימלים. וגם אם היו לי, זה לא שבמיטה הזאת בחדר הזאת בבית הזה באמת אפשר לנוח... ... יש ימים שהחושך בא יותר מוקדם וזה לא בגלל שחורף. אני לא מנסה להתאים מחשבות למילים לאחרונה, הכוחות שלי הולכים לדברים אחרים מאשר לנסות להבין עד כמה רע לי, ואם אנסה להבין כל המגננות יקרסו, מגדלי הגפרורים יתפרקו ואמא תצעק עוד קצת. מחזיקים מעמד על בסיס של עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד שיחת טלפון מאדם אהוב שגם הוא הפך להיות רק עוד משהו להאחז בו כי כבר אין לי עוד במה. כשלא טוב לך אז לא טוב לך וגם מה שטוב לא טוב באמת. והלוואי שתעבור התחושה הזאת כרגע שלא בא לי כלום. פשוט כלום. אפילו לא להיות בבית. ומצד שני זה רק הגיוני, למה שיבוא לי להיות פה? (יש דברים שלא אומרים יש דברים שלא אומרים) וזה לא שאני לא זוכרת מתי הייתי שמחה בפעם האחרונה. אני כן. זה פשוט שזו לא התדירות הנכונה להיות שמחה בה. פעם בחודש. ואני מושכת, אני מושכת. אבל אני לא אוהבת לחיות את החיים בחיכיון בלי לדעת אפילו למה.
