תורת החבורות
New member
נאום אליעזר בן-יהודה במלאת 150 שנה להולדתו
כבוד הוד מעלתה מלכת אנגליה, כבוד המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, כבוד נשיא האגודה החשובה הקרויה אונסקו, כבוד נשיא מדינת ישראל, נשיא ועד הלשון העברי, נסיכים ורוזנים, גברות ואדונים, לבי רוגש עדיין מן העיטור הזה אשר אתם נותנים לי היום, אשר עיטרתם בו ענקי עולם ששמעם הולך למרחוק, ומה זכיתי אני הקטן בכל הכבוד הזה לא אדע. אין זאת, אמרתי לנפשי, כי לא אני לבדי נעטר כאן, אלא עם שלם, אשר שב אל שפתו העתיקה, ויהפכנה ללשון אשר בה ידברו עוללים וזקנים, פשוטי עם ושועי ארץ, מושכי בעט ורושמי דינים וחשבונות לאזרח על תקלה בהנהגתו, הקרוים בלע"ז ראפורטים. על כן נטלתי מקלי ותרמילי ויצאתי לשוטט ברחבי הארץ הקדושה, אשר בה, כך התפללתי מנעורי, תחיה העברית ותשגה לנצח נצחים. ובראשית נדודיי אך שמחה ואושר הפקתי. הנה בחלון אית המסחר מודעה: "מיטב האופנה האחרונה", ולא חלילה "מודה", והרי את המילה "אופנה" הגיתי כבר בשנת אתתל"ו לחורבן. והנה מודעה חדשה, "שביל אופניים" ובה יהלכו אנשים בביציקלטה, ממש כאשר חידשתי אנוכי. והנה מודעה: "עיתון יומי", כאשר חידשתי, ולא חלילה "מכתב עתי" או "ז'ורנל". ואומר לנפשי, שמא שגגה נפלה מתחת עיניך, מעיין אתה במודעות בכיכר העיר, אך אינך כורה אוזן לדברי הבריות. והנה גם כאן שמחה נפשי. עומדים בני התשחורת וממוללים בפיהם דבר שיחה שכולו עברית. זה לזה ישיחו "אחי", לאמור, רעי אתה כאח לי. ואחר אומר לרעו "גבר", ואכן גברא רבא הוא ממש. היתה רוחי רוממה וסוערה, ואוזני כרויות ועיניי פקוחות, ואחרי אשר ידעתי אושר כה רב נפלה מעט רוחי. הנה פותח אני אותו "עיתון" ואוי לעיניים שכך רואות: "הסטודנטים והפרופסורים תומכים בהשבתת האוניברסיטאות ובהדחת הרקטורים". בוקה, מבוקה ומבולקה! האמנם פסו מגיני השפה מן הארץ? האם שב הלעז מנדנו ואוכל בכל פה? ועוד כותב אותו "עיתון עברי" כי הוא חרד לגורלה של "הדמוקרטיה הפרלמנטרית". וכי עיתון זה עברי ייקרא? ומדוע לא יאמר "עמונות כנסייתית", שתי מילים כה נאות! עומד אני נוכח בית אוכל והנה רשימת מאכלים: "אוסובוקו עגל ברוטב ויניגרט", "דניס בגריל עם פירה בטטות". וברחובות בתי העסק, שמות שונים ומוזרים להם, ועוד בכתב הלטינים, ובכולם אותו מפלצת לטינית, sale, כאילו מלח מעמידים שם למכירה! ואהיה כחולם, אך חלום זה, חלום בלהה הוא. ואפקח אוזניי והנה פשה הלע"ז בכל. זה לזה אומר בלשון אנשי אמריקה "או-קי", ושני משיב לו בז'רגון הערביים "סבבה". וכבר פוסע לקראתי אדם מן היישוב ויראה כי נבוך אני ויאמר "תכל'ס, מה נהיה?". כמעט נשפכה מררתי! בידוע בעולם שתקנה תיקן ועד הלשון אשר נשיאו הייתי כי ידברו בני ישראל בארץ ישראל בהברה המזרחית, אשר כונתה לימים ההברה הספרדית, אשר היא אף נאה, אף יאה, ואף קרובה להברת אבותינו הקדמונים. והנה, מילה זו שבה פתח האיש מדברו הריהי מילה עברית נאה ו"תכלית" שמה, ובמלרע תיהגה, וברנש זה משמיע לי אותה בהברה האשכנזית המשוקצת ויאמר "תכל'ס"! עוד הלכתי ונוכחתי לזוועת לבי כי הארץ מלאה מלעיל. זה לזה יקראו "דוד", "אברם", "איתמר", "רינה", "מלכה", שמות כה נאים ונכוחים, אבל אויה, במלעיל! לא זאת אף זאת, והרי כבר לפני שנות יובל ויובליים זעקתי את זעקת החי"ת והעי"ן והטי"ת והקו"ף שהולכות ונעלמות הן מן העולם, ודומה היה עלי שנשמעה זעקתי וישיבו עטרת מוצאות פה עתיקים אלה ליושנה, ואילו כאן אפילו האל"ף אבדה ואינה אלא גניחת פה, ומה נלין על העי"ן? ואלך עוד כה וכה ואציג כף רגלי על רכב ברזל שנקרא שמו טקסי, ויאמר לי השופר אשר על ההגה: "חמש שקל עד תחנה מרכזית". "והיכן היא תחנה מרכזית זו", שאלתי וכבר מצלצל אותו "חמש שקל" באוזניי כפעמון אזהרה, ויאמר, "אני כבר יגיד לך". ובאנו בשערי התחנה ויאמר, "הגענו, אחי". ואשוב כהלום רעם אל המדרכה וכמעט פרצו מעיינות בכיי ולבי שתת עד כי עמד להתפקע. נכבדיי, לפני מאה ועשרים וחמש שנה, ואני עלם שוקק אלי קרב, כתבתי אל האדון החשוב פרץ סמולנסקין דברי פולמוס: "נחיה נא אפוא חיה חיה את השפה, נשימנה נא בפי בני נעורינו, ולא יזנה עוד ליבם מעליה!". ובחלומי אנשים עברים פוסעים בחוצות כרך וכפר ומדברים בשפת הנביאים והחכמים, לשונם לשון ספר, לא תיפול שגגה תחת לשונם, לא יעשו חלילה שעטנז בדקדוק המינים שיסוד מוסד הוא בלשוננו, וגוף בגוף לא יתערב, ובניין סמוך לבניין ומגודר בגדרות, והנה צועדת מולי אותה מלכת חלומות בבלויי סחבות, פושטת ידה לנדבות זרים, לא רוחצת ולא סכה בשרה בשמן ימים רבים, ואבכה בכי מר. מכובדיי, דברי תודה אעריף עליכם כאשר תרצו, אך את העיטור לא אוכל לקבל. גז חלומי, כישלון חרוץ כשלתי, בני לשון גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. הרבה שפות יש בעולם. תשוב העברית לספריה העתיקים, ובני ישראל ידברו ביניהם בשפת עם לועז, ולא יטמאו את היפהפייה הנמה אשר לה נשקתי ותתעורר. שובי, לשוני, למנוחייכי. (רוביק רוזנטל)
כבוד הוד מעלתה מלכת אנגליה, כבוד המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, כבוד נשיא האגודה החשובה הקרויה אונסקו, כבוד נשיא מדינת ישראל, נשיא ועד הלשון העברי, נסיכים ורוזנים, גברות ואדונים, לבי רוגש עדיין מן העיטור הזה אשר אתם נותנים לי היום, אשר עיטרתם בו ענקי עולם ששמעם הולך למרחוק, ומה זכיתי אני הקטן בכל הכבוד הזה לא אדע. אין זאת, אמרתי לנפשי, כי לא אני לבדי נעטר כאן, אלא עם שלם, אשר שב אל שפתו העתיקה, ויהפכנה ללשון אשר בה ידברו עוללים וזקנים, פשוטי עם ושועי ארץ, מושכי בעט ורושמי דינים וחשבונות לאזרח על תקלה בהנהגתו, הקרוים בלע"ז ראפורטים. על כן נטלתי מקלי ותרמילי ויצאתי לשוטט ברחבי הארץ הקדושה, אשר בה, כך התפללתי מנעורי, תחיה העברית ותשגה לנצח נצחים. ובראשית נדודיי אך שמחה ואושר הפקתי. הנה בחלון אית המסחר מודעה: "מיטב האופנה האחרונה", ולא חלילה "מודה", והרי את המילה "אופנה" הגיתי כבר בשנת אתתל"ו לחורבן. והנה מודעה חדשה, "שביל אופניים" ובה יהלכו אנשים בביציקלטה, ממש כאשר חידשתי אנוכי. והנה מודעה: "עיתון יומי", כאשר חידשתי, ולא חלילה "מכתב עתי" או "ז'ורנל". ואומר לנפשי, שמא שגגה נפלה מתחת עיניך, מעיין אתה במודעות בכיכר העיר, אך אינך כורה אוזן לדברי הבריות. והנה גם כאן שמחה נפשי. עומדים בני התשחורת וממוללים בפיהם דבר שיחה שכולו עברית. זה לזה ישיחו "אחי", לאמור, רעי אתה כאח לי. ואחר אומר לרעו "גבר", ואכן גברא רבא הוא ממש. היתה רוחי רוממה וסוערה, ואוזני כרויות ועיניי פקוחות, ואחרי אשר ידעתי אושר כה רב נפלה מעט רוחי. הנה פותח אני אותו "עיתון" ואוי לעיניים שכך רואות: "הסטודנטים והפרופסורים תומכים בהשבתת האוניברסיטאות ובהדחת הרקטורים". בוקה, מבוקה ומבולקה! האמנם פסו מגיני השפה מן הארץ? האם שב הלעז מנדנו ואוכל בכל פה? ועוד כותב אותו "עיתון עברי" כי הוא חרד לגורלה של "הדמוקרטיה הפרלמנטרית". וכי עיתון זה עברי ייקרא? ומדוע לא יאמר "עמונות כנסייתית", שתי מילים כה נאות! עומד אני נוכח בית אוכל והנה רשימת מאכלים: "אוסובוקו עגל ברוטב ויניגרט", "דניס בגריל עם פירה בטטות". וברחובות בתי העסק, שמות שונים ומוזרים להם, ועוד בכתב הלטינים, ובכולם אותו מפלצת לטינית, sale, כאילו מלח מעמידים שם למכירה! ואהיה כחולם, אך חלום זה, חלום בלהה הוא. ואפקח אוזניי והנה פשה הלע"ז בכל. זה לזה אומר בלשון אנשי אמריקה "או-קי", ושני משיב לו בז'רגון הערביים "סבבה". וכבר פוסע לקראתי אדם מן היישוב ויראה כי נבוך אני ויאמר "תכל'ס, מה נהיה?". כמעט נשפכה מררתי! בידוע בעולם שתקנה תיקן ועד הלשון אשר נשיאו הייתי כי ידברו בני ישראל בארץ ישראל בהברה המזרחית, אשר כונתה לימים ההברה הספרדית, אשר היא אף נאה, אף יאה, ואף קרובה להברת אבותינו הקדמונים. והנה, מילה זו שבה פתח האיש מדברו הריהי מילה עברית נאה ו"תכלית" שמה, ובמלרע תיהגה, וברנש זה משמיע לי אותה בהברה האשכנזית המשוקצת ויאמר "תכל'ס"! עוד הלכתי ונוכחתי לזוועת לבי כי הארץ מלאה מלעיל. זה לזה יקראו "דוד", "אברם", "איתמר", "רינה", "מלכה", שמות כה נאים ונכוחים, אבל אויה, במלעיל! לא זאת אף זאת, והרי כבר לפני שנות יובל ויובליים זעקתי את זעקת החי"ת והעי"ן והטי"ת והקו"ף שהולכות ונעלמות הן מן העולם, ודומה היה עלי שנשמעה זעקתי וישיבו עטרת מוצאות פה עתיקים אלה ליושנה, ואילו כאן אפילו האל"ף אבדה ואינה אלא גניחת פה, ומה נלין על העי"ן? ואלך עוד כה וכה ואציג כף רגלי על רכב ברזל שנקרא שמו טקסי, ויאמר לי השופר אשר על ההגה: "חמש שקל עד תחנה מרכזית". "והיכן היא תחנה מרכזית זו", שאלתי וכבר מצלצל אותו "חמש שקל" באוזניי כפעמון אזהרה, ויאמר, "אני כבר יגיד לך". ובאנו בשערי התחנה ויאמר, "הגענו, אחי". ואשוב כהלום רעם אל המדרכה וכמעט פרצו מעיינות בכיי ולבי שתת עד כי עמד להתפקע. נכבדיי, לפני מאה ועשרים וחמש שנה, ואני עלם שוקק אלי קרב, כתבתי אל האדון החשוב פרץ סמולנסקין דברי פולמוס: "נחיה נא אפוא חיה חיה את השפה, נשימנה נא בפי בני נעורינו, ולא יזנה עוד ליבם מעליה!". ובחלומי אנשים עברים פוסעים בחוצות כרך וכפר ומדברים בשפת הנביאים והחכמים, לשונם לשון ספר, לא תיפול שגגה תחת לשונם, לא יעשו חלילה שעטנז בדקדוק המינים שיסוד מוסד הוא בלשוננו, וגוף בגוף לא יתערב, ובניין סמוך לבניין ומגודר בגדרות, והנה צועדת מולי אותה מלכת חלומות בבלויי סחבות, פושטת ידה לנדבות זרים, לא רוחצת ולא סכה בשרה בשמן ימים רבים, ואבכה בכי מר. מכובדיי, דברי תודה אעריף עליכם כאשר תרצו, אך את העיטור לא אוכל לקבל. גז חלומי, כישלון חרוץ כשלתי, בני לשון גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. הרבה שפות יש בעולם. תשוב העברית לספריה העתיקים, ובני ישראל ידברו ביניהם בשפת עם לועז, ולא יטמאו את היפהפייה הנמה אשר לה נשקתי ותתעורר. שובי, לשוני, למנוחייכי. (רוביק רוזנטל)