נאומו האחרון של ח.נ. ביאליק

[אלישוע הומיאופת קלסי]

נאומו האחרון של ח.נ. ביאליק

נאומו האחרון של ח.נ. ביאליק, סמוך למותו ב 1934, בנוגע למצב העניינים בארץ בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן. סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה

 

[dizel1]

מצחיק

שכבר בשנת 1934 היתה הרגשה כי "העבודה העברית" (חקלאות, בניין, וכו') הולכת ונחרבת לנגד עיני אלה שחיו אז... דווקא לי זה נשמע אקטואלי ממש לימינו אלה כמעט מילה במילה... אבל לא ידעתי שביאליק עצמו היה איש אדמה, פועל. לפי הידוע לי ביאליק היה אדם אורבני ואהב את חיי העיר ובתי הקפה והשעשועים )

 

[djembefolla]

ואללה היום אתה מזכיר לי דברים

קראת במקרה ספר שנקרא "המיליון השביעי" של תום שגב ? זה על איך קיבלו פה בארץ את פליטי השואה ונושאים רלוונטים אחרים. כתיבה עיתונאית מעולה,מומלץ מאוד. אם כבר אז יש לו ספר עוד יותר מעניין שנקרא"1948 הישראלים הראשונים" הבעיה איתו שאחרי שקוראים את זה כבר לא מאמינים לכלום,כל מה שלמדנו בביה"ס וכו... מי שאוהב לשבור מיתוסים שיקרא !

 

[דה ניא אל]

אפרופו נאסא- לא מאמינים לאף אחד אה

 

[djembefolla]

../images/Emo123.gif

 

[אלישוע הומיאופת קלסי]

איזה עברית, איפה יש דבר כזה ?

אֶל הַצִפּוֹר שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי - אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת? הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזְּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה - הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד, הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? - זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת! הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ, וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ? הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים, פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ? וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? - מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר! וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה, מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ? מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי, רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ. הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? - הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת, לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת? נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ! אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי; לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים, בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי. אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ, לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי; כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת, כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי; כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים - וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי! ניסן, תרנ"א.