יואב לוריא
New member
נגישות לחיים?
מהם גבולות העיסוק המקצועי שלנו כמרפאות ומרפאים בעיסוק? האם במסגרת גבולות אלה באחריותנו ליזום, להוביל ולקדם שינויים חברתיים? בשבוע שעבר התקיים הכנס השנתי של המרפאים בעיסוק שכותרתו הייתה "נגישות לחיים". עבורי, הכנס היה, ברובו, מרתק, מעשיר ומעורר מחשבה והשראה. תודה רבה לכל המארגנות והמארגנים שהשקיעו מזמנם/ן וממרצם/ן לקיומו ולהצלחתו. יחד עם זאת, איני יכול להשלים עם התעלמות קהל המרפאות והמרפאים בעיסוק מכך שבזמן שאנו דנים בנגישות של אוכלוסיות שונות בקרבנו, מתקיים לו עולם מקביל במרחק חצי שעת נסיעה משפיים, מקום הכנס, אך במרחק אלפי שנות אור מתודעתנו, ובו מעל שני מיליון בני אדם מוגבלים, פשוטו כמשמעו, בנגישותם בכל תחומי התפקוד, כחלק ממדיניות מובנית ומתוכננת של ממשלת ישראל. עבור מעל שני מיליון בני אדם השתתפות במארג החיים הינה חלום שאינו בר השגה. כמה מחסומי תודעה והכחשה נדרשים לנו על מנת להותיר עולם מקביל זה מחוץ לשערי הכנס? על מנת לסבר את האוזן, להלן רשימה עדכנית של המחסומים והחסימות הקיימים, כיום, בשטחי הגדה המערבית: צה"ל מחזיק היום בגדה המערבית 43 מחסומים המוצבים באופן קבוע בעומק הגדה, מהם 33 המאוישים בקביעות, 9 המאוישים לסירוגין ומחסום סחורות אחד הפועל בשיטת גב אל גב. איוש המחסומים משתנה מפעם לפעם. חלקם מאוישים בכל שעות היום והלילה, וחלקם רק בשעות היום או בחלק מהן. במחסומים אלה, המהווים את ההגבלה הקשה ביותר על חופש התנועה של התושבים הפלסטינים, מתבצעת בדיקה של העוברים והשבים ועל כן יש בהם לעתים קרובות עיכובים ממושכים. בחלק מן המחסומים אוסר צה"ל על מעבר פלסטינים, למעט בעלי היתרים מיוחדים. בסוף חודש אפריל 2007 הכריז הצבא כי החל בחודש מאי יוסר האיסור על כניסת פלסטינים לבקעת הירדן. בפועל, בחלק מן המחסומים אסורה עדיין כניסת פלסטינים, ובאחרים מתיר הצבא כניסת הולכי רגל בלבד, למעט כלי-רכב בעלי היתרים. בנוסף מחזיק צה"ל 35 מחסומים המהווים את נקודת הביקורת האחרונה שבין הגדה לשטחה הריבוני של ישראל. חלק מן המחסומים הללו מוצב בעומק הגדה, מספר קילומטרים מהקו הירוק. מחסומים אלה הם קבועים ומאוישים. כמו כן, קיימים לאורך גדר ההפרדה 73 שערים. רק ב-38 מהם מאפשר צה"ל מעבר של פלסטינים בעלי היתרים. שערים אלה פתוחים במשך חלק משעות היום בלבד. לפי נתוני משרד האו"ם לעניינים הומניטאריים נצפו בגדה המערבית בחודש מאי 2007 כ- 200 מחסומי פתע בממוצע בשבוע. 15 מחסומים מוצבים בנקודות שונות בחברון בהן יש חיכוך בין מתנחלים ופלסטינים. מחסומים אלה מאוישים בקביעות ומתבצעות בהם בדיקות של העוברים. נוסף למחסומים הציב צה"ל בשטחים מאות חסימות פיסיות בצורת קוביות בטון, ערמות עפר או תעלות המונעות גישה ליישובים ומהם. לפי נתוני משרד האו"ם לעניינים הומניטאריים קיימים כיום בשטחים: 86 גדרות לאורך כבישים 12 תעלות המונעות מעבר כלי-רכב 93 שערים נעולים בכניסות לכפרים. מפתחות המנעולים בידי הצבא 217 תלים וסוללות של עפר בכניסה לכפרים או כחסימות לכבישים 41 קטעי כבישים בגדה המערבית, שאורכם הכולל כ-700 ק"מ, מוגבלים למעבר של פלסטינים ומותרים למעבר חופשי של ישראלים. (מתוך אתר "בצלם". הנתונים מעודכנים לסוף מאי 2007). על מנת להמחיש ולו במעט את המשמעות המטרידה של רשימה אין סופית זו של מחסומים, חסימות, גדרות, תעלות, שערים, תלים וסוללות עפר על מעורבותם בעיסוק של הפלסטינים, ברצוני לצטט חלק ממאמרו של ד"ר סעיד זיידאני מאוניברסיטת אל-קודס שכתב על נקודת המבט הפלשתינית על המחסומים. אמנם, דבריו נכתבו בספטמבר 2005 אך, לצערי, הם שרירים וקיימים גם כיום ולמעשה המצב כיום אף חמור יותר: למחסומים יש שני סוגי היבטים, האחד גלוי והשני סמוי. ההיבט הגלוי מתייחס להפסדים החומריים והלא חומריים וכן לסבל האישי של אלה שעוברים את המחסומים או מנסים לעבור ונכשלים, זאת כאשר הם בדרכם לעבודה, ללימודים, לטיפול רפואי, לצורכי פולחן, לביקורי משפחות, לצרכי בידור וכיוצא באלה. עקב המחסומים ושיטת הרשאות המעבר השרירותית, רוב תושבי השטחים הכבושים נוטים לוותר על תנועה ממקום למקום, ממחוז אחד למשנהו ומעיר אחת לאחרת, אלא אם יש צורך חשוב, חיוני או דחוף. הוויתור הוא מנגנון ההתמודדות הבסיסי. על ידי וויתור, אתה חוסך מעצמך את הסכנה ואת המחיר של המסע הקשה, הכואב והמשפיל. אך הוויתור גובה מחיר. מחיר זה שונה מאדם לאדם. הוויתור גובה מאותו אדם מחיר שונה בכל פעם. חישבו על המקרים הבאים של הוויתור ועל ההשלכות של הוויתור: את מחליטה ללדת בבית בעזרת מיילדת מקומית במקום לנסוע לבתי חולים. האו"ם דיווח על 61 מקרים של לידה במחסומים עד סוף שנת 2004. מתוכם מתו 36 תינוקות. אתה מבקר לעיתים רחוקות את קרובי משפחתך או חברים במקרה והם גרים רחוק יחסית. אתה נמנע מלהשתתף בחתונות, לוויות ואירועים חברתיים אחרים. כתוצאה מכך אתה הופך מנותק מיקיריך. אתה נמנע מלבקר בירושלים לשם תפילה, לימודים, בידור, או אפילו סתם טיול. אתה מוותר על נסיעות לחו"ל, אלא אם הנסיעה היא ממש חשובה או דחופה או שאי אפשר בשום אופן לוותר עליה. אתה מוותר על עבודה או משרה. אתה אפילו לא מחפש עבודה בעיר "רחוקה" או מחוץ לאזור בו אתה גר או שאליו אתה יכול להגיע בחופשיות יחסית. אתה מוותר על לימודים או הוראה באוניברסיטה מחוץ לאזור מגוריך. אתה מוותר על קבורת קרוב משפחה ברמאללה ומסתפק בעמאן, שם הוא נפטר. אתה מוותר או דוחה ככל האפשר טיפול רפואי בבית חולים או מרפאה, אם טיפול כזה מצריך מסע מפרך לעיר שנמצאת מעבר למחסום הידוע לשמצה. כבר וויתרת על ביקור בעזה או בישראל אפילו לפני אינתיפאדת אל אקצה. כבר וויתרת על כל תכנית לבקר בים, ללכת או לשכב הל החוף. אתה מפסיק לגדל יבולים שיש לשווקם באזור שמעבר למחסום אלא אם יש לך מתווך שישווק אותם עבורך. אתה מוותר על האפשרות להתענג על מה שיש לאמא אדמה ולטבע להציע בחלקים השונים של הארץ, בעונות השנה השונות. כבר וויתרת על התענוג לנסוע במכונית שלך (במידה ויש לך אחת) בדרכים ראשיות. קרובי משפחה וחברים מן הצד השני של הקו הירוק הפסיקו לבקר אותך. אפילו התושבים הפלשתינים של מזרח ירושלים הפחיתו את התנועה שלהם בגדה המערבית למינימום ההכרחי. רשימת הדברים שאנשים מוותרים עליהם, או מוכנים לוותר עליהם, היא אינסופית. המחסומים גורמים לכך שסטודנטים, נוער, מורים, עובדים, עורכי דין, שופטים, אומנים ובעלי מקצוע אחרים תחומים באזור מגוריהם. הם אינם יכולים להיות בקשר קבוע עם עמיתיהם באזורים אחרים. אפילו נישואים בין פלשתינים הגרים באזורים השונים קיבלו מכת מוות. התוצאה: אינטראקציות חברתיות ואינטגרציות חברתיות הושפעו לרעה. הוסף לכל זאת את הבעיות החברתיות הנובעות מאבטלה ועוני יחד עם כל ההתנהלות חסרת הרחמים של הצבא הישראלי בשנות האינתיפאדה. (למאמר המלא באנגלית ראו קובץ מצורף).
מהם גבולות העיסוק המקצועי שלנו כמרפאות ומרפאים בעיסוק? האם במסגרת גבולות אלה באחריותנו ליזום, להוביל ולקדם שינויים חברתיים? בשבוע שעבר התקיים הכנס השנתי של המרפאים בעיסוק שכותרתו הייתה "נגישות לחיים". עבורי, הכנס היה, ברובו, מרתק, מעשיר ומעורר מחשבה והשראה. תודה רבה לכל המארגנות והמארגנים שהשקיעו מזמנם/ן וממרצם/ן לקיומו ולהצלחתו. יחד עם זאת, איני יכול להשלים עם התעלמות קהל המרפאות והמרפאים בעיסוק מכך שבזמן שאנו דנים בנגישות של אוכלוסיות שונות בקרבנו, מתקיים לו עולם מקביל במרחק חצי שעת נסיעה משפיים, מקום הכנס, אך במרחק אלפי שנות אור מתודעתנו, ובו מעל שני מיליון בני אדם מוגבלים, פשוטו כמשמעו, בנגישותם בכל תחומי התפקוד, כחלק ממדיניות מובנית ומתוכננת של ממשלת ישראל. עבור מעל שני מיליון בני אדם השתתפות במארג החיים הינה חלום שאינו בר השגה. כמה מחסומי תודעה והכחשה נדרשים לנו על מנת להותיר עולם מקביל זה מחוץ לשערי הכנס? על מנת לסבר את האוזן, להלן רשימה עדכנית של המחסומים והחסימות הקיימים, כיום, בשטחי הגדה המערבית: צה"ל מחזיק היום בגדה המערבית 43 מחסומים המוצבים באופן קבוע בעומק הגדה, מהם 33 המאוישים בקביעות, 9 המאוישים לסירוגין ומחסום סחורות אחד הפועל בשיטת גב אל גב. איוש המחסומים משתנה מפעם לפעם. חלקם מאוישים בכל שעות היום והלילה, וחלקם רק בשעות היום או בחלק מהן. במחסומים אלה, המהווים את ההגבלה הקשה ביותר על חופש התנועה של התושבים הפלסטינים, מתבצעת בדיקה של העוברים והשבים ועל כן יש בהם לעתים קרובות עיכובים ממושכים. בחלק מן המחסומים אוסר צה"ל על מעבר פלסטינים, למעט בעלי היתרים מיוחדים. בסוף חודש אפריל 2007 הכריז הצבא כי החל בחודש מאי יוסר האיסור על כניסת פלסטינים לבקעת הירדן. בפועל, בחלק מן המחסומים אסורה עדיין כניסת פלסטינים, ובאחרים מתיר הצבא כניסת הולכי רגל בלבד, למעט כלי-רכב בעלי היתרים. בנוסף מחזיק צה"ל 35 מחסומים המהווים את נקודת הביקורת האחרונה שבין הגדה לשטחה הריבוני של ישראל. חלק מן המחסומים הללו מוצב בעומק הגדה, מספר קילומטרים מהקו הירוק. מחסומים אלה הם קבועים ומאוישים. כמו כן, קיימים לאורך גדר ההפרדה 73 שערים. רק ב-38 מהם מאפשר צה"ל מעבר של פלסטינים בעלי היתרים. שערים אלה פתוחים במשך חלק משעות היום בלבד. לפי נתוני משרד האו"ם לעניינים הומניטאריים נצפו בגדה המערבית בחודש מאי 2007 כ- 200 מחסומי פתע בממוצע בשבוע. 15 מחסומים מוצבים בנקודות שונות בחברון בהן יש חיכוך בין מתנחלים ופלסטינים. מחסומים אלה מאוישים בקביעות ומתבצעות בהם בדיקות של העוברים. נוסף למחסומים הציב צה"ל בשטחים מאות חסימות פיסיות בצורת קוביות בטון, ערמות עפר או תעלות המונעות גישה ליישובים ומהם. לפי נתוני משרד האו"ם לעניינים הומניטאריים קיימים כיום בשטחים: 86 גדרות לאורך כבישים 12 תעלות המונעות מעבר כלי-רכב 93 שערים נעולים בכניסות לכפרים. מפתחות המנעולים בידי הצבא 217 תלים וסוללות של עפר בכניסה לכפרים או כחסימות לכבישים 41 קטעי כבישים בגדה המערבית, שאורכם הכולל כ-700 ק"מ, מוגבלים למעבר של פלסטינים ומותרים למעבר חופשי של ישראלים. (מתוך אתר "בצלם". הנתונים מעודכנים לסוף מאי 2007). על מנת להמחיש ולו במעט את המשמעות המטרידה של רשימה אין סופית זו של מחסומים, חסימות, גדרות, תעלות, שערים, תלים וסוללות עפר על מעורבותם בעיסוק של הפלסטינים, ברצוני לצטט חלק ממאמרו של ד"ר סעיד זיידאני מאוניברסיטת אל-קודס שכתב על נקודת המבט הפלשתינית על המחסומים. אמנם, דבריו נכתבו בספטמבר 2005 אך, לצערי, הם שרירים וקיימים גם כיום ולמעשה המצב כיום אף חמור יותר: למחסומים יש שני סוגי היבטים, האחד גלוי והשני סמוי. ההיבט הגלוי מתייחס להפסדים החומריים והלא חומריים וכן לסבל האישי של אלה שעוברים את המחסומים או מנסים לעבור ונכשלים, זאת כאשר הם בדרכם לעבודה, ללימודים, לטיפול רפואי, לצורכי פולחן, לביקורי משפחות, לצרכי בידור וכיוצא באלה. עקב המחסומים ושיטת הרשאות המעבר השרירותית, רוב תושבי השטחים הכבושים נוטים לוותר על תנועה ממקום למקום, ממחוז אחד למשנהו ומעיר אחת לאחרת, אלא אם יש צורך חשוב, חיוני או דחוף. הוויתור הוא מנגנון ההתמודדות הבסיסי. על ידי וויתור, אתה חוסך מעצמך את הסכנה ואת המחיר של המסע הקשה, הכואב והמשפיל. אך הוויתור גובה מחיר. מחיר זה שונה מאדם לאדם. הוויתור גובה מאותו אדם מחיר שונה בכל פעם. חישבו על המקרים הבאים של הוויתור ועל ההשלכות של הוויתור: את מחליטה ללדת בבית בעזרת מיילדת מקומית במקום לנסוע לבתי חולים. האו"ם דיווח על 61 מקרים של לידה במחסומים עד סוף שנת 2004. מתוכם מתו 36 תינוקות. אתה מבקר לעיתים רחוקות את קרובי משפחתך או חברים במקרה והם גרים רחוק יחסית. אתה נמנע מלהשתתף בחתונות, לוויות ואירועים חברתיים אחרים. כתוצאה מכך אתה הופך מנותק מיקיריך. אתה נמנע מלבקר בירושלים לשם תפילה, לימודים, בידור, או אפילו סתם טיול. אתה מוותר על נסיעות לחו"ל, אלא אם הנסיעה היא ממש חשובה או דחופה או שאי אפשר בשום אופן לוותר עליה. אתה מוותר על עבודה או משרה. אתה אפילו לא מחפש עבודה בעיר "רחוקה" או מחוץ לאזור בו אתה גר או שאליו אתה יכול להגיע בחופשיות יחסית. אתה מוותר על לימודים או הוראה באוניברסיטה מחוץ לאזור מגוריך. אתה מוותר על קבורת קרוב משפחה ברמאללה ומסתפק בעמאן, שם הוא נפטר. אתה מוותר או דוחה ככל האפשר טיפול רפואי בבית חולים או מרפאה, אם טיפול כזה מצריך מסע מפרך לעיר שנמצאת מעבר למחסום הידוע לשמצה. כבר וויתרת על ביקור בעזה או בישראל אפילו לפני אינתיפאדת אל אקצה. כבר וויתרת על כל תכנית לבקר בים, ללכת או לשכב הל החוף. אתה מפסיק לגדל יבולים שיש לשווקם באזור שמעבר למחסום אלא אם יש לך מתווך שישווק אותם עבורך. אתה מוותר על האפשרות להתענג על מה שיש לאמא אדמה ולטבע להציע בחלקים השונים של הארץ, בעונות השנה השונות. כבר וויתרת על התענוג לנסוע במכונית שלך (במידה ויש לך אחת) בדרכים ראשיות. קרובי משפחה וחברים מן הצד השני של הקו הירוק הפסיקו לבקר אותך. אפילו התושבים הפלשתינים של מזרח ירושלים הפחיתו את התנועה שלהם בגדה המערבית למינימום ההכרחי. רשימת הדברים שאנשים מוותרים עליהם, או מוכנים לוותר עליהם, היא אינסופית. המחסומים גורמים לכך שסטודנטים, נוער, מורים, עובדים, עורכי דין, שופטים, אומנים ובעלי מקצוע אחרים תחומים באזור מגוריהם. הם אינם יכולים להיות בקשר קבוע עם עמיתיהם באזורים אחרים. אפילו נישואים בין פלשתינים הגרים באזורים השונים קיבלו מכת מוות. התוצאה: אינטראקציות חברתיות ואינטגרציות חברתיות הושפעו לרעה. הוסף לכל זאת את הבעיות החברתיות הנובעות מאבטלה ועוני יחד עם כל ההתנהלות חסרת הרחמים של הצבא הישראלי בשנות האינתיפאדה. (למאמר המלא באנגלית ראו קובץ מצורף).