טס מעל העיר
New member
נדודי שינה
מתוך האתר "אומנות להמונים" www.art4all.up.co.il נדודי שינה "זהו זה! לא עוד! עכשיו אני חייב לעשות משהו!" כך קרא אלון ראלי בתסכול בשעת בוקר מוקדמת. אלון, (שכל חבריו קראו לו ´לוני´), כבר מספר שבועות מתעורר כל בוקר כשהוא חבול בצורה זו או אחרת. בדרך כלל מדובר בשריטות שטחיות, לפעמים סימן כחול אחד או שניים, אך הבוקר המצב באמת כבר יצא משליטה. הבוקר הוא גילה חתך מדמם בזרועו הימנית. לא חתך עמוק במיוחד, לא כזה שעלול לגרום לאיזושהי בעיה רצינית, אך זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החתך הבא עלול להיות רציני ואולי גם במקום רגיש יותר. לכן החליט אלון שהוא חייב לעשות משהו. "אני בטח הולך בשינה." הוא אמר כמה שעות מאוחר יותר לחברו הטוב ביותר, חלי, כשהיו בבית הספר. היתה זו שנתם הראשונה בתיכון העירוני. "סביר להניח שזה העניין. ראיתי משהו על זה בטלוויזיה." אמר חלי, "אתה בטח פשוט מתהלך בבית ונתקע בחפצים, ואפילו לא שם לב לזה עד שאתה מתעורר." "זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמר אלון, "אבל הדבר שהכי מוזר זה שהמצעים של המיטה אף פעם לא הפוכים." "מה זאת אומרת?" "אם אני קם מהמיטה, הולך בבית ואז חוזר לישון, היית מצפה שהסדין יזוז קצת, או השמיכה תיפול או משהו כזה, אבל שום דבר כזה לא קורה. המיטה מסודרת כאילו לא זזתי כל הלילה." "אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?" "אני רוצה לראות בדיוק מה קורה איתי בלילה. אני מתכוון להציב את המצלמה שאבא שלי נתן לי ליומ´הולדת, ואז נראה בדיוק מה קורה פה." "מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" "הלילה!" וכך היה. בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, בדיוק לפני שאלון הלך לישון, הוא הציב את מצלמת הוידאו שלו על השולחן בחדרו, שניצב בדיוק אל מול המיטה. כך עדשת המצלמה קלטה את המיטה כולה. אז הוא נכנס למיטה ותוך דקות ספורות נרדם. כשהגיע הבוקר הוא שוב התעורר חבוט ושרוט, והחליט לא לחכות לסוף הלימודים ולבדוק מיד את המצלמה. הוא חיבר אותה לטלוויזיה וצפה במה שהוקלט. בחמשת הדקות הראשונות, שום דבר מיוחד לא קרה. הסרט הראה את אלון ישן כמו כל אדם נורמלי על פני הכוכב. אך אז קרה דבר מוזר. "מה קורה פה?" מלמל אלון בעודו בוהה במסך. הוא יכול היה לחוש את פיו מתייבש בעודו מסתכל. אור לבן פרץ מתוך המיטה. אור מסנוור במיוחד. אור שסביר להניח שהיה מעיר אותו. ואז דבר מוזר עוד יותר קרה. אלון פשוט שקע אל תוך המיטה. כך, באיטיות כאילו היתה מעלית, שקע אל תוך הסדין השחור, המזרן הכחול והעץ, ונעלם. והאור הלבן נעלם גם הוא, אך אלון חשב שהוא יכול לראות חור שנוצר במרכז המיטה. "אלוהים!" הוא קרא, התלבש במהירות ורץ לבית הספר כדי לספר לחלי את שקרה. "לוני, אם אתה מסתלבט עלי, זו ההסתלבטות הכי מפגרת שאי-פעם ניסית!" אמר חלי כשאלון סיים את סיפורו. "חלי, אני נשבע לך שזו האמת!" אמר אלון, "אם אתה באמת לא מאמין לי, בוא איתי עכשיו הביתה ותראה בעצמך את הסרט!" "בסדר, בוא נלך." אמר חלי. "עכשיו? באמצע היום?" אמר אלון, "אנחנו נהיה בבעיה." "מה קרה? מפחד שאני אגלה שאתה מבלבל ת´מוח?" "טוב, בסדר! בוא נלך!" ובזאת שני הנערים עזבו את בית הספר והלכו אל ביתו של אלון. וכשחלי ראה את הקלטת, גם הוא יכול היה להרגיש בפיו מתייבש בעודו צופה, והוא גם יכול היה לחוש בצבע עוזב את פניו. "מה אתה חושב שקורה שם?" הוא שאל לבסוף לאחר מספר דקות של שתיקה. "לא יודע, אבל אני רוצה לברר! בשביל זה אני צריך אותך." "מה אתה רוצה ממני?" "אני רוצה שתהיה פה בלילה ותשמור עלי כשאני ישן ותגיד לי בדיוק מה קורה." אמר אלון. "אוקי, נשמע סביר. ככה אני אוכל להעיר אותך כשזה מתחיל." "בדיוק! ואז כבר נחליט מה נעשה." "טוב, תן לי רק לדבר עם ההורים שלי על זה, ואני אגיע לפה אחרי הצהריים." ואחרי הצהריים חלי באמת הגיע אל חברו. הם דיברו, שיחקו ב"פלייסטישן" וראו טלוויזיה כפי שהיו עושים בדרך כלל, אך אף אחד מהם לא היה באמת מרוכז בפעילויות הללו. אלה היו רק תירוצים להעביר את הזמן. כל שהשניים חיכו לו היה הלילה והמאורעות שהוא יביא עימו. ולבסוף, לאחר תקופה שנראתה לשניים כמו נצח, הלילה הגיע. בדרך כלל אלון היה פותח את המיטה שלו למצב זוגי והם היו חולקים בה. הפעם, מסיבות מובנות, חלי ישן בשק שינה לרגלי המיטה. "זכור. אל תירדם, ותעיר אותי כשזה מתחיל." אמר אלון לחברו. "בטח, לוני. לילה טוב." ענה חלי. אלון כיסה את עצמו ועצם את עיניו. הוא היה מעט נרגש ולכן נדרשה לו כמעט חצי שעה כדי להירדם, וחלי החל להשתעמם ופחד שירדם בעצמו. אך לבסוף אלון נרדם וכעבור חמש דקות האור הלבן בקע ממיטתו. חלי קם על רגליו והיה צריך להגן על עיניו המסונוורות. מבין ידיו הוא ראה את חברו השוקע לאיטו אל תוך המיטה. "לוני! לוני, קום!" הוא קרא, אך אלון נשאר ישן כמקודם. חלי שלך את ידו וניער את חברו, אך דבר לא עזר. אלון ישן ושקע עוד ועוד אל תוך מיטתו. "לוני! קום! עכשיו! קום!" ניסה חלי, אך לשוא. חברו שקע עוד ועוד במיטתו, עד שנעלם כליל ואיתו גם האור הלבן. "אוי, לא! מה לעשות?" מלמל חלי בפחד, ואז הוא הבחין כי חור מוזר עדיין היה במיטה. זה נראה כמו ים שחור שגוונים סגולים נעו בו כמו קווי מים. בתנועה מהוססת הוא הכניס את ידו, ולא הרגיש דבר. היה זה כמו לגעת באוויר. "טוב. אם הוא יכול, גם אני." הוא אמר לעצמו, ולמרות פחדו האדיר, קפץ אל תוך המיטה ונעלם בתוך החור השחור. הוא מצא עצמו נופל ישר לאדמה בחבטה כואבת. "אם זה רק היה קצת גבוה יותר, זה יכול היה להיות מסוכן." הוא חשב לעצמו בעודו קם ומנקה את בגדיו ומהחול והדשא שדבקו בהם. אך אז עלתה בו השאלה, עד כמה גבוה זה היה? הוא הביט למעלה אך ראה רק שמיים כחולים ונקיים מעננים. ואז הוא הביט סביבו. הוא ניצב בשטח פתוח רחב ידיים. גבעות דשא ירוקות נראו מכל עבר, ובאופק שממזרח אליו נראה יער עבה. היה זה אמצע היום, והיה זה יום יפה. השמש חייכה והציפורים שרקו. רוח קרירה דאגה שהטמפרטורה תהיה בדיוק כפי שהיא צריכה להיות כדי שלא יהיה חם או קר מדי. והנה, כמה מאות מטרים מלפניו, ישוב על סוס חום ולבוש במדים שנראו כאילו הוציאו אותם מהפקה הוליוודית לעלילה שמתרחשת בימי הביניים, אלון ראלי, חברו הטוב. הוא הביט אל האופק, אל עבר טירה גדולה שעמדה על ראשו של הר, ואז החל לדהור למקום במהירות. "לוני! לוני! חכה לי!" קרא חלי, אך חברו לא שמע. חלי החל לרוץ אחר חברו, כשהוא יודע שזהו קרב אבוד מראש, כיוון שלא היה לו כל סיכוי להתחרות בסוס הדוהר. אך להפתעתו, התקדמותו היתה די מהירה. לא מהירה כמו הסוס כמובן, אך די מהירה כדי שלא יאבד אותו. "מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לרוץ מהר כל-כך!" הוא חשב לעצמו, "אני צריך להצטרף לאיזושהי נבחרת!" הוא עקב אחרי חברו עד שראה אותו נעלם בתוך מערה חצובה בהר שעליו ניצבה הטירה. כעבור כמה דקות גם הוא נכנס למערה. הוא שמע מבפנים קולות רבים ורעש איום. קולות של שאגות, צעקות, ומדי פעם גל חום מילא את האוויר. המערה היתה גדולה מאוד, יותר גדולה מכל מערה שחלי אי-פעם ראה בטלוויזיה. היא הכילה הרבה מאוד סלעים גדולים, אשר בחסותם היה ניתן להתגנב פנימה. הוא עשה זאת בדיוק, עד אשר הגיע לחברו. אז מעט הצבע שעוד נותר בפניו, נעלם גם הוא. (המשך באתר)
מתוך האתר "אומנות להמונים" www.art4all.up.co.il נדודי שינה "זהו זה! לא עוד! עכשיו אני חייב לעשות משהו!" כך קרא אלון ראלי בתסכול בשעת בוקר מוקדמת. אלון, (שכל חבריו קראו לו ´לוני´), כבר מספר שבועות מתעורר כל בוקר כשהוא חבול בצורה זו או אחרת. בדרך כלל מדובר בשריטות שטחיות, לפעמים סימן כחול אחד או שניים, אך הבוקר המצב באמת כבר יצא משליטה. הבוקר הוא גילה חתך מדמם בזרועו הימנית. לא חתך עמוק במיוחד, לא כזה שעלול לגרום לאיזושהי בעיה רצינית, אך זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החתך הבא עלול להיות רציני ואולי גם במקום רגיש יותר. לכן החליט אלון שהוא חייב לעשות משהו. "אני בטח הולך בשינה." הוא אמר כמה שעות מאוחר יותר לחברו הטוב ביותר, חלי, כשהיו בבית הספר. היתה זו שנתם הראשונה בתיכון העירוני. "סביר להניח שזה העניין. ראיתי משהו על זה בטלוויזיה." אמר חלי, "אתה בטח פשוט מתהלך בבית ונתקע בחפצים, ואפילו לא שם לב לזה עד שאתה מתעורר." "זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמר אלון, "אבל הדבר שהכי מוזר זה שהמצעים של המיטה אף פעם לא הפוכים." "מה זאת אומרת?" "אם אני קם מהמיטה, הולך בבית ואז חוזר לישון, היית מצפה שהסדין יזוז קצת, או השמיכה תיפול או משהו כזה, אבל שום דבר כזה לא קורה. המיטה מסודרת כאילו לא זזתי כל הלילה." "אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?" "אני רוצה לראות בדיוק מה קורה איתי בלילה. אני מתכוון להציב את המצלמה שאבא שלי נתן לי ליומ´הולדת, ואז נראה בדיוק מה קורה פה." "מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" "הלילה!" וכך היה. בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, בדיוק לפני שאלון הלך לישון, הוא הציב את מצלמת הוידאו שלו על השולחן בחדרו, שניצב בדיוק אל מול המיטה. כך עדשת המצלמה קלטה את המיטה כולה. אז הוא נכנס למיטה ותוך דקות ספורות נרדם. כשהגיע הבוקר הוא שוב התעורר חבוט ושרוט, והחליט לא לחכות לסוף הלימודים ולבדוק מיד את המצלמה. הוא חיבר אותה לטלוויזיה וצפה במה שהוקלט. בחמשת הדקות הראשונות, שום דבר מיוחד לא קרה. הסרט הראה את אלון ישן כמו כל אדם נורמלי על פני הכוכב. אך אז קרה דבר מוזר. "מה קורה פה?" מלמל אלון בעודו בוהה במסך. הוא יכול היה לחוש את פיו מתייבש בעודו מסתכל. אור לבן פרץ מתוך המיטה. אור מסנוור במיוחד. אור שסביר להניח שהיה מעיר אותו. ואז דבר מוזר עוד יותר קרה. אלון פשוט שקע אל תוך המיטה. כך, באיטיות כאילו היתה מעלית, שקע אל תוך הסדין השחור, המזרן הכחול והעץ, ונעלם. והאור הלבן נעלם גם הוא, אך אלון חשב שהוא יכול לראות חור שנוצר במרכז המיטה. "אלוהים!" הוא קרא, התלבש במהירות ורץ לבית הספר כדי לספר לחלי את שקרה. "לוני, אם אתה מסתלבט עלי, זו ההסתלבטות הכי מפגרת שאי-פעם ניסית!" אמר חלי כשאלון סיים את סיפורו. "חלי, אני נשבע לך שזו האמת!" אמר אלון, "אם אתה באמת לא מאמין לי, בוא איתי עכשיו הביתה ותראה בעצמך את הסרט!" "בסדר, בוא נלך." אמר חלי. "עכשיו? באמצע היום?" אמר אלון, "אנחנו נהיה בבעיה." "מה קרה? מפחד שאני אגלה שאתה מבלבל ת´מוח?" "טוב, בסדר! בוא נלך!" ובזאת שני הנערים עזבו את בית הספר והלכו אל ביתו של אלון. וכשחלי ראה את הקלטת, גם הוא יכול היה להרגיש בפיו מתייבש בעודו צופה, והוא גם יכול היה לחוש בצבע עוזב את פניו. "מה אתה חושב שקורה שם?" הוא שאל לבסוף לאחר מספר דקות של שתיקה. "לא יודע, אבל אני רוצה לברר! בשביל זה אני צריך אותך." "מה אתה רוצה ממני?" "אני רוצה שתהיה פה בלילה ותשמור עלי כשאני ישן ותגיד לי בדיוק מה קורה." אמר אלון. "אוקי, נשמע סביר. ככה אני אוכל להעיר אותך כשזה מתחיל." "בדיוק! ואז כבר נחליט מה נעשה." "טוב, תן לי רק לדבר עם ההורים שלי על זה, ואני אגיע לפה אחרי הצהריים." ואחרי הצהריים חלי באמת הגיע אל חברו. הם דיברו, שיחקו ב"פלייסטישן" וראו טלוויזיה כפי שהיו עושים בדרך כלל, אך אף אחד מהם לא היה באמת מרוכז בפעילויות הללו. אלה היו רק תירוצים להעביר את הזמן. כל שהשניים חיכו לו היה הלילה והמאורעות שהוא יביא עימו. ולבסוף, לאחר תקופה שנראתה לשניים כמו נצח, הלילה הגיע. בדרך כלל אלון היה פותח את המיטה שלו למצב זוגי והם היו חולקים בה. הפעם, מסיבות מובנות, חלי ישן בשק שינה לרגלי המיטה. "זכור. אל תירדם, ותעיר אותי כשזה מתחיל." אמר אלון לחברו. "בטח, לוני. לילה טוב." ענה חלי. אלון כיסה את עצמו ועצם את עיניו. הוא היה מעט נרגש ולכן נדרשה לו כמעט חצי שעה כדי להירדם, וחלי החל להשתעמם ופחד שירדם בעצמו. אך לבסוף אלון נרדם וכעבור חמש דקות האור הלבן בקע ממיטתו. חלי קם על רגליו והיה צריך להגן על עיניו המסונוורות. מבין ידיו הוא ראה את חברו השוקע לאיטו אל תוך המיטה. "לוני! לוני, קום!" הוא קרא, אך אלון נשאר ישן כמקודם. חלי שלך את ידו וניער את חברו, אך דבר לא עזר. אלון ישן ושקע עוד ועוד אל תוך מיטתו. "לוני! קום! עכשיו! קום!" ניסה חלי, אך לשוא. חברו שקע עוד ועוד במיטתו, עד שנעלם כליל ואיתו גם האור הלבן. "אוי, לא! מה לעשות?" מלמל חלי בפחד, ואז הוא הבחין כי חור מוזר עדיין היה במיטה. זה נראה כמו ים שחור שגוונים סגולים נעו בו כמו קווי מים. בתנועה מהוססת הוא הכניס את ידו, ולא הרגיש דבר. היה זה כמו לגעת באוויר. "טוב. אם הוא יכול, גם אני." הוא אמר לעצמו, ולמרות פחדו האדיר, קפץ אל תוך המיטה ונעלם בתוך החור השחור. הוא מצא עצמו נופל ישר לאדמה בחבטה כואבת. "אם זה רק היה קצת גבוה יותר, זה יכול היה להיות מסוכן." הוא חשב לעצמו בעודו קם ומנקה את בגדיו ומהחול והדשא שדבקו בהם. אך אז עלתה בו השאלה, עד כמה גבוה זה היה? הוא הביט למעלה אך ראה רק שמיים כחולים ונקיים מעננים. ואז הוא הביט סביבו. הוא ניצב בשטח פתוח רחב ידיים. גבעות דשא ירוקות נראו מכל עבר, ובאופק שממזרח אליו נראה יער עבה. היה זה אמצע היום, והיה זה יום יפה. השמש חייכה והציפורים שרקו. רוח קרירה דאגה שהטמפרטורה תהיה בדיוק כפי שהיא צריכה להיות כדי שלא יהיה חם או קר מדי. והנה, כמה מאות מטרים מלפניו, ישוב על סוס חום ולבוש במדים שנראו כאילו הוציאו אותם מהפקה הוליוודית לעלילה שמתרחשת בימי הביניים, אלון ראלי, חברו הטוב. הוא הביט אל האופק, אל עבר טירה גדולה שעמדה על ראשו של הר, ואז החל לדהור למקום במהירות. "לוני! לוני! חכה לי!" קרא חלי, אך חברו לא שמע. חלי החל לרוץ אחר חברו, כשהוא יודע שזהו קרב אבוד מראש, כיוון שלא היה לו כל סיכוי להתחרות בסוס הדוהר. אך להפתעתו, התקדמותו היתה די מהירה. לא מהירה כמו הסוס כמובן, אך די מהירה כדי שלא יאבד אותו. "מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לרוץ מהר כל-כך!" הוא חשב לעצמו, "אני צריך להצטרף לאיזושהי נבחרת!" הוא עקב אחרי חברו עד שראה אותו נעלם בתוך מערה חצובה בהר שעליו ניצבה הטירה. כעבור כמה דקות גם הוא נכנס למערה. הוא שמע מבפנים קולות רבים ורעש איום. קולות של שאגות, צעקות, ומדי פעם גל חום מילא את האוויר. המערה היתה גדולה מאוד, יותר גדולה מכל מערה שחלי אי-פעם ראה בטלוויזיה. היא הכילה הרבה מאוד סלעים גדולים, אשר בחסותם היה ניתן להתגנב פנימה. הוא עשה זאת בדיוק, עד אשר הגיע לחברו. אז מעט הצבע שעוד נותר בפניו, נעלם גם הוא. (המשך באתר)
